ראב"ד על ספרא, צו, פרק טו ז

אתה אומר לכך בא הכתוב לחלק בין טומאות לטומאות פי' בין טומאת בשר לטומאת דם או לא בא לחלק אלא בין קדשים לקדשים על קדשים קלים אלא לאחר זריקת דמים כדכתי' כל טהור יאכל בשר. והנפש אשר תאכל בשר. בשר הנאכל לטהורים וכו' כדאמרן לעיל: אבל על קדשי קדשים בין לפני זריקה בין לאחר זריקה ומאי אשר יקרב לאו למעט אלא לרבות הקרב לאכילת הקדשים מ"מ. ובקדשי קדשים בלחוד קאמר: ת"ל ואכל בשר ואכל זבח ואכל שלמים בשר למעוטי דם שלמים לכדר' אבהו זבח לרבות שאר קדשי קדשים וכולם הוקשו לבשר הנאכל לטהורים כדאמרינן לענין שלמים: וקשיא לי הכא לענין טומאה דרשינן בשר זבח ולענין פיגול דכתיב אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו מאי דרשי' בזבח בשלמא שלמיו לכדאמרן מה שלמים מיוחדין דבר שיש לו מתירין: אלא בשר זבח מאי דרשי' בהו: ואיכא למימר זבח שאם יחשוב משעת זביחה על מנת להאכל ביום השלישי ולומר שמפגלין במחשבת אכילת בשר ואעפ"י שאינה צד מזבח ואינה מעכבת כפרה. אי נמי לאיתויי כל שיש בו מתירין או לאדם או למזבח דלא תימא דומיא דשלמים ממש שיש להם מתירין לאדם משום דאכילה כתיב ביה ומיהו בלאו מיהת מיחייב: ואיידי דבעי למיכתב אכילה בכרת כתביה רחמנא בלאו. ואכילה שהיא בכזית הלכה למשה מסיני: