ראב"ד על ספרא, צו, פרק יב ז

מתוך שנ' לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון עד בקר בחגיגה הבאה עם הפסח הכתוב מדבר שיהא נשחטת בערב פסח. וא"ת בפסח עצמו דבר הרי אחר מכאן אמור תזבח את הפסח בערב כבא השמש ובשלת ואכלת וכו' אלא ודאי בחגיגה הבאה עמו הכתוב מדבר שתאכל לשני ימים: יכול ליום אחד. ת"ל לבקרו של שלישי. מפרש לה בפסחים פרק אלו דברים [שם] משום דכתיב ביום הראשון דהיינו יום ראשון של פסח הרי בקר ראשון שלא ילין בקר ראשון כשהוא אומר לבקר הרי זה בקר של יום שלישי לשחיטתה: הדר אמר או אינו אלא לבקרו של שני ומה אני מקיים ביום הראשון בשתי חגיגות הכתוב מדבר אחת של חמשה עשר ואחד של י"ד וזו לבקרה וזו לבקרה. הדר אמר אם כן מה אני מקיים חגיגה הנאכלת לשני ימים ולילה אחת חוץ מזו כלומר כבר למדתי במקום אחר שיש חגיגה הנאכלת לשני ימים והיינו דקאמר חוץ מזו לומר שכבר דבר על החגיגה במקום אחר וריבה אותם לשני ימים. ומאי ניהו נדר אם נדר. וכן הוא אומר דהאי ביום הראשון לבקר במשנה תורה בשתי חגיגות הכתוב מדבר וזו לבקרה וזו לבקרה אם כן אין לך חגיגה שהיא נאכלת לשני ימים. וא"ת ריבויא דנדר או נדבה וכו' מנין לנו לרבות חגיגות בא דילמא לאיתויי שלמים הבאים תוך המועד ובאים לאחר המועד להא ודאי לא איצטריך קרא דנדר ונדבה ממש נינהו. אי נמי בחד ריבוייא אתו הנך כולהו תרי ריבוייא למה ליה ת"ל כבר אם אם נדר או נדבה נדר אם נדר או נדבה כלומר מכח הריבוי אנו למדים כי לא דבר הכתוב האחר אלא בחגיגת ארבעה עשר וקאמר ביום הראשון לבקר הרי שני בקרים אמורים כאן. וא"ת נדר אם נדר [או] נדבה הך דמשנה תורה למה לי אי לא כתביה רחמנא להאיך הוה מוקימנא ליה בחגיגת ט"ו בלחוד אבל חגיגת י"ד כיון דבהדיה פסח אתיא ומחמת פסח אימא תהוי כפסח לזמן אכילתה להכי איצטריך קרא. והשתא דחזינן דאפי' חגיגת ארבעה עשר נאכלת לשני ימים על כרחנו האי נדר אם נדר לאיתויי חגיגת ט"ו אעפ"י שאינה באה בנדר ונדבה ומהאי טעמא מרבינן חגיגת ט"ו לשני ימים. ומוקמינן זבח תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר ליום אחד אעפ"י שהם שלמים ממש ובאים בנדר ונדבה והאי דמרבה להו מעיקרא כולהו מנדר אם נדר כל החגיגות וכל השלמים לאו ממשמעות דנדר אם נדר קאמר אלא דסמיך ליה אהאי קרא כדמפר' ואזיל: