ראב"ד על ספרא, תזריע פרשת יולדת, פרק ב ד

תשב להביא את המקשה בתוך שמונים של נקבה וכו' כולה שמעתא איתא בנדה פרק בנות כותים [לח:] ופשוטה היא. אבל טמאה טומאת נדה פי' אם קשתה בימי נדה נדה וכאן כמו כן נמי נחשוב לה כל האחד עשר יום מתוך השמונים ויהיו השבעה ראשונים לימי נדה והאחד עשר לימי זיבה. ואם קשתה בתוך השבעה שתתן לימי נדה הרי היא טמאה. ויש מפרשים שכל ימי דם טהרתה אין בהם לא ימי זיבה ולא ימי נדה אלא כך ר"ל שאם ילדה תחלה בימי זיבה כל קושי שיבא לה עוד בתוך השמונים הרי היא טהורה כדין הולד הראשון שאם היתה מקשה ממנו היתה טהורה כך הקושי השני יהיה טהור שלא יהיה חמור הקושי השני שבא בימי טהרה מן הקושי הראשון שהיה בא בימי טומאה אבל אם ילדה תחלה בימי נדה שאלו קשתה בהם היתה טמאה טומאת נדה גם כן הקושי השני שבימי טהרתה טמאה טומאת נדה כי לעולם הקושי השני כדין הקושי הראשון הוא: זהו דעת ר' אליעזר אבל לרבנן לא אלא הקושי לא יהיה חמור מן השופי לעולם. והתם מסייע להו מקרא לר' אליעזר מדכתיב וטהרה ממקור דמיה מחמת עצמה ולא מחמת ולד. ורבנן דרשי תשב בדמי טהרה ישיבה אחת לכל ימי דם טהרתה בין מחמת עצמה ובין מחמת ולד. אבל משתלד ודאי טמאה לידה ולא מפני דמים אלא מפני הלידה כדדרשינן לעיל. וילדה וטמאה שתספור שבעה לולד אחרון. כל זמן שבא ולד תהא טמאה ממנו: