ראב"ד על ספרא, תזריע פרשת יולדת, פרק א ז

ושלשים יום בין סמוכי' בין מפוזרי' פי' שאם הפילה תאומים האחד תחלה והשני משהתחילה ימי הטהרה שהרי הפסיקה ביניהם ימי הטומאה של ולד שני יכול תחזור ותשלים ימי הטהרה של ראשון. ולדעת ר' יהודה אצטריך דאמ' ולד ראשון גורם כמאן דאיתיה דמי וליהדר ולימני ליה ימי טהרה קמ"ל דרצופין בעינן וכיון דאתיא טומאה דשני ואפסקא להו תו לא מני להו ימי טהרה לא לראשון ולא לשני דהא ולד שני כמאן דליתיה דמי וראשון עיקר לראשון נמי לא דהא מפוזרים הם. יכול שלשים סמוכים דכתיב בהו יום ומשמע כל שלשים כיום אחד הן אבל שלשה דכתי' בהו ימים יכול אפי' מפוזרים שאם ספרה השלשים ונשארה השלשה וילדה ולד שני תוך אותם השלשה יכול תחזור ותשלים אותה אחר טומאת השני ת"ל שלשים יום ושלשת הוקשו לשלשים: ושלשים יום ושלשת ימים מה ת"ל כלומ' כיון שמצינו בנקבה שכפל בה ימי טומאה מן הזכר וששים יום וששת ימים לימי טהרה ממילא ידעינן דימי טהרה של זכר חצי ימי טוהר של נקבה הם. שיכול והלא דין הוא ומה נקבה שימי טומאה וכו'. תשב בדמי טהרה להביא את המקשה ג' ימים בתוך י"א דאעפ"י שראתה כל אותם שלשה ימים אעפ"י שבקושי ראתה אין זו יולדת בזוב ובתוך הקושי טהורה לבעלה דקושי סמוך ללידה דאמ' טהרה: יכול תהא טהורה מן הנדה כלומ' אפי' קשתה בימי נדה ת"ל דותה תטמא ואיכא להא מילת' בפ' בנות כותים. בדמי טהרה פי' אעפ"י שרואה מותרת לבעלה. והוא שטבלה לטומאת לידתה: