ראב"ד על ספרא, תזריע פרשת נגעים, פרשה ה א

ואיש להביא את שניתק נתק בתוך נתק וא"ו קא דריש: תחלה אפרש כי הנתק הוא נשירת השער ולא שנשר כל שער ראשו. ולא שנשר ממול פניו. ולא מאחוריו דכי האי גוונא טהור הוא כדכתיבי קראי בהדיא ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא ואם מפאת פניו ימרט ראשו גבח הוא טהור הוא. ודרשינן לקמן ימרט ראש שניתק כל ראשו. אי נמי קרח הוא טהור הוא. וכן גבח טהור ומפרשינן לקמן קרחת מן הקדקד שופע לאחוריו זו היא קרחת. גבחת מקדקד שופע לפניו וכל אלו טהורים הם שאין זה מכת נתק אלא כל שיש לו קרחה באמצע ראשו ושער בכל סביבותיה אז היא באה מחמת חולי והיא נקראת בלע"ז פיש"טולא ואעפ"י שהעור שלו אינו משונה משאר עורה טמא שאין טומאת נתקים אלא נשירת השער בלבד. והכי מוכחינן לקמן בהאי פירקא. וא"ת והרי אמר הכתוב וראה הכהן את הנגע והנה מראה עמוק מן העור ובו שער צהוב וכו' התם הא דרשינן לקמן דלאגמורי לנתקים שאם נתקו אדם טהור דמה מראה עמוק בידי שמים אף נתק שניתק בידי שמים ומ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו כי מראה עמוק בידי שמים דכתיב גבי נתקים לומר שאם נולדה בהרת באותה קרחה טמא שלא טיהרנו את הראש מטומאת נגעים אלא מקום שיש שער בלבד אבל הקרחות שבראשו נדונין כעור הבשר דכתיב וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן וכו'. ומכל מקום קרחה שבראש קרוי קרחת ולא אמרה תורה קרח וגבח אלא להקל עליו שאין קרחת וגבחת מטמאין בלי נגע אבל קרחות שבאמצע הראש שלא נגע הוא טמא מטומאת נתקים: ופשוטו של מקרא כן וראה הכהן והנה מראהו עמוק מן העור או שיש בו שער צהוב דק. ולא האריך כאן בטומאת הנגע מפני שאין זה מקומו. ובפרשת קרחת וגבחת מפרש כל דיני הנגע שבראש ולא הזכירו אצל הנתק אלא כדי שילמד הנתק ממנו לידי שמים ופרט הנתק הבא לו בידי אדם כדאמרן. וכל מה שתראה בפרשה זו והנה אין מראהו עמוק מן העור לא שמראה עמוק יהיה סימן טומאה בנתקים אלא לומר שאם היה מראהו עמוק טומאה אחרת יהיה לו כשאר סימני טומאה מדקדקין עליו כגון מחיה ופשיון: אחרי כן מצאתי בתוספתא נגעים פ"ק המחיה מטמאה בכל מראה לבן ואפי' במראה אלא בשער לבן. והנתקים מטמאין בכל מראה אפי' לבנים בשחור ושחורים בלבן ומטמאין בשער צהוב דק: הנה לפי זו הסיגיא הדעת קרוב לומר שמקום הנתק צריך מעתה מראה עמוק שנאמר בנתקים גופיה אתא כשאר נגעים: ודיני הנתק אלה הם אם יש בראשו או בזקנו קרחה כגריס ויש בו שער צהוב דק בלא שער שחור הרי הוא מוחלט מיד ואם יש בו שער שחור מבוצר הוא טהור ומציל מיד הצהובי מבוצר ממוצע שיהיו כל סביביו מקום שתי שערות ומטמא בשתי שבועות והפשיון מחליטו בסוף שבוע ראשון ובסוף שבוע שני ולאחר הפטור. ושער הנולד אחר הפטור מחליטו ובסוף שבוע ראשון כשעמד בעיניו שלא פשה ולא צמח בו שער שחור מגלחו. ומה מגלח בו והלא אין בו שיעור אלא מגלח כל סביביו ומשייר בה שיטה של שער רוחב שתי שערות כדי שיכיר בפשיונו ופשיון הנתק אינו פחות ממקום שתי שערות שהרי שערה אחת בכל מקום לאו כלום היא לא לשיור שער ולא לתגלחת שער. ופשיון הנתק משונה משאר פשיוני נגעים דשאר פשיונות אין להם שיעור כלל דאפילו במשהו מטמא כדאיתא במשנת נגעים פ"ד. ופשיון הנתק צריך מקום שתי שערות כדאיתא הכא בספרא בפרשת נתקים אלו הם דיני נתקים ואם שיירנו מהם הרי הם מפורשי' במקומן: ועכשו דריש ר' עקיבא מאיש או אשה וכו' שאם נתק נתק בתוך נתק שהוא טמא ומסגירו אם ראוי להסגירו ואעפ"י שיש שיטה של שער מקפת את הנתק הפנימי שהרי הם בעיגול לא תהא סבור שתהא אותה שיטה סימן טהרה לנתק כדין שער שחור המשואר בנתק אלא טמא הוא ומסגירו שכיון שהשער המשואר באמצע הנתק גם הוא ניתק מאמצעיתו סימן חולי הוא ויסגיר ואם טהר מן החיצון עדיין טמא מן הפנימי ואם יטהר מן הפנימי עדיין טמא מן החיצון ואינן מטהרין זה מזה אלא א"כ נפרצו זה לתוך זה כדאיתא לקמן והתם מפרשי לה: