ראב"ד על ספרא, תזריע פרשת נגעים, פרק א ד

שאת זו שאת בהרת זו בהרת: ה"ג ספחת שני לשאת ומראה הנגע עמוק אלא שני לבהרת פי' למה לי דכתב הנגע ליכתוב ומראהו עמוק אלא לרבות תולדה לבהרת והכי איתא במסכת דשבועות [ו:] דספחת טפלה לשאת. מיהו התם מייתי טפלה לבהרת בגזרה שוה דנאמר לבנה בשאת וכו' במתניתא תנא הטיל הכתו' לספחת בין שאת לבהרת וכו' והכא מייתי טפלה לבהרת ממראה הנגע עמוק ותנאי נינהו איכא דמייתי לה מהכא ואיכא דמייתי לה מהכא: והיה מלמד שמצטרפין זה עם זה דוהיה אכולהו קאי דאיבעי ליה למימר והיו אלא מדכתב והיה משמע אפילו נגע אחד יהיה משניה' מצטרפין. ומפרש בריש מסכת שבועות שאין תולדתו של זה מצטרפה לא עם אביו של זה ולא עם תולדתו של זה שלכך נקראת תולדתו לומר כי הוא זה אביו ועמו מצטרף ולא עם האחר אבל האבות שניהן מצטרפין ותולדה מצטרפת עם אביה לפטור ולהחליט ולהסגיר פי' לפטור שאם היה כגריס בהרת וכגריס שאת זו בצד זו והסגירו כשחוזר ורואהו בסוף שבוע נתמעטה אחת מהם מכגריס פוטרו והוא טהור ולא נאמר שנחשוב אותו כשני נגעים ואעפ"י שנתמעטה האחת עדיין השנית במקומה ויסגירנה אלא מטהרו מיד כאילו הוא נגע אחד שנתמעט ולהחליט בפשיון שאם היה הנגע בהרת ובסוף השבוע פשה ממראה שאת או מסיד ההיכל מחליטו ולהסגר שאם היה כחצי גריס בהרת וכחצי גריס שאת מסגירו: בעור בשרו של נראה פי' מדלא כתיב בעור הבשר שמע מינה דבתר עורו של נראה משערינן. ואם הוא גרמני פי' לבן הרבה אעפ"י שבבהרת שהיא עזה נראית בעינו כהה למטה מארבע מראות זהו להקל והכהה ככושי נראית עזה והוא טמא וזהו להחמיר: