ראב"ד על ספרא, תזריע פרשת נגעים, פרק ט ז

יכול כשם שתגלחת הנגע דוחה לאיסור תגלחת הנזיר בזמן שהוא ודאי פי' בזמן שהנגע ודאי כך תהא תגלחת הנזיר דוחה לאיסור תגלחת הנגע בזמן שהנזיר ודאי פי' איסור תגלחת הנגע זהו שאמר הכתוב ואת הנתק לא יגלח ומתרגמינן ודעם נתקא לא יגלח. וזהו שיטה של שער שמיניח סביבותיו: אי נמי תגלחת הנגע הוא השער הצהוב שבתוך הנגע שאם יגלחנו או יתלשנו עובר עליו בלאו כדרך התולש סימני טומאה מתוך נגעו מדכתיב השמר בנגע הצרעת: ת"ל ואת הנתק לא יגלח אפילו נזיר מדרישא דקרא אפי' נזיר סיפא דקרא נמי אפי' נזיר: נסחא אחריתי כך תהא תגלחת הנגע דוחה לנזיר בזמן שהוא [ספק] פי' תגלחת הנגע בספק לא משכחת לה בתגלחת טומאה אלא בתגלחת טהרה וקשיא לי בהאי נסחא חדא דקרא דקא מייתי לא כתיב בתגלחת טהורה. ועוד איצטריך קרא למעוטי ספקא: וי"ל דתגלחת הנתק נמי משכחת לה בספק תגלחת טומאה. כגון שראהו בסוף שבוע ראשון ונסתפק עליו בספק פשיון שהוא נוגע בו בספק מוסגר וספק מוחלט לכל חומרותיו ואם היה ודאי מוחלט לא היה מגלח אלא מספק מוסגר מגלח תגלחת ההסגר אבל אינו דוחה איסור נזיר: מ"מ לזאת הגרסא קשיא לי היכי איצטריך קרא למעוטי ספקא: ומנין לתולש סימני טומאה מתוך נגעו שעובר בלא תעשה ת"ל ואת הנתק לא יגלח פי' כל מה שבנתק. ואי קשיא לך למה לי מהאי קרא תיפוק לי מהשמר בנגע הצרעת ודרשי' ליה בספרי לתולש סימני טומאה מתוך נגעו: ואיכא למימר מדכתיב התם נגע הצרעת ונתקים הא אמרינן דלאו נגע הצרעת נינהו כלל אלא נתקי השער בלבד משום הכי לא אייתי מההוא קרא: