ראב"ד על ספרא, תזריע פרשת נגעים, פרק ח ז

אין בו עד שיהא מבוצר בו ממוצע וקא דריש ליה מדכתיב תחלה אין בו. שפתח הכתוב באין בו ולא פתח ביש בו כמו שפתח בו בשאר נגעים בשער לבן ושערה הפך לבן וטמא אותו הכהן ואח"כ דבר בשאין בה שער לבן והסגיר. ש"מ שאעפ"י שיש בו שער שחור אם אינו מבוצר בו אינו מציל אבל לשער צהוב ודאי לא בעינן מבוצר שהרי פתח בו תחלה בשיש בו שער צהוב ושער שחור הצומח בו לא בעינן נמי מבוצר שהרי פתח בו כשיש בו ואלו אמר תחלה ולא צמח בו שער שחור והסגירו כמו שאמר במשואר ושער שחור אין בו והסגיר היינו אומרים כמו כן דבעינן מבוצר והשתא דפתח בשיש בו לא בעינן מבוצר אלא אפילו מן הצד מציל ובלבד שיהא בתוך הנתק: מכאן אמרו שני נתקים זה בצד זה כגון זה [חסר הציור בכ"י] ושיטה של שער שחור מפסקת ביניהם. נפרצו זה אל תוך זה ממקום אחד טמא שעדיין אין בו שער שחור מבוצר ולא עוד אלא דהוי נמי פשיון משני מקומות כגון הצורה [חסר הציור בכ"י] טהור שהרי נשאר שער שחור בין שתי הפרצות. וכיון שאמר שיש בפרצות מקום שתי שערות הרי הן כנתק אחר והשחור מבוצר בו. אם נפרץ ממקום אחר כגריס טמא מוחלט מפני שלא כנס שער שחור לתוכו הוי פשיון: והא משנה שאינה צריכה היא אלא איידי דבעי למתנא בשני נתקים זה לפנים מזה שאם נפרץ הפנימי ממקום אחר כגריס טהור משום הכי תנא הכא דנפרץ מקום אחר כגריס לא מהני ליה מידי: