ראב"ד על ספרא, תזריע פרשת נגעים, פרק ה ד

בשר חי החוזר טמא ואין שער לבן החוזר טמא פי' החוזר הנולד קאמר וקרי ליה חוזר בשביל שבא תחת בשר חי שאילו בא בשר חי הוא נקרא חוזר מפני שחזר להיות בשר חי כתחלתו שהיה קודם פריחה והשער לבן נמי הוא והוא סימן טומאה כבשר חי הרי חוזר ובלשון משנה ליכא אלא הנולד. ויש דוגמתו בתורת כהנים במקומות הרבה שקורא לתחלת תולדתו חוזר מפני שהוא בא תחת סימן טומאה אחר שהוא מטמאו ופי' ענין זה כך הוא שאם פרח בכולו ואחר כך נולד לו שער לבן טהור שאעפ"י שהבשר חי סימן טומאה בתחלה יכול כשם שזה מטמאו כך זה מטמאו לכך נאמר בשר חי יטמא אימתי יפה כחו של שער לבן פי' כח טומאתו בזמן ששימש את החלט אמר לו ר' עקיבא ומה בזמן ששמש את החלט אינו מעכב את הפריחה פירוש שאם החליטו בשער לבן ופרח בכולו טהור ואעפ"י ששער לבן עומד במקומו בזמן שלא שמש את החלט וכו' ועוד נאמר בשר חי החוזר טמא ואין שער לבן החוזר טמא: מסתברא לי דהא דאמרינן ועוד משום דאיכא למימר מחיה החוזרת בראשי איברים תוכיח שבתחלה אינו מעכב בפריחה בחוזר יהא טמא לכך נאמר בשר חי: מה שכתבתי שבתחלה אינה מטמא לא אמרתי אלא משום מחיה אבל בפריחה מעכבין שאינו ממעט מלכל מראה עיני הכהן כי אם בית הסתרים בלבד מפני שאינו נראה אבל ראשי איברים הרי הן נראין: וכן אני אומר שהנגע פושה לתוכן שלא אמרו וראהו כולו כאחת אלא לגוף הנגע. והמחיה בגוף הנגע היא אבל הפשיון אינו בגוף הנגע. והיינו דמפליג במשנתינו בין בית הסתרים ובין ראשי איברים. דוק ותשכח פרק כ"ו ובפרק כ"ח בענין הבא בכולו לבן כדקתני. וכולן שחזרו בהם ראשי איברי' הרי אלו כמות שהן ואטהרה קאי. פרחה במקצתו טמא בכלו טהור. פי' במקצת טמא משום פשיון בכולו טהור משום פורח: שמעינן מהכא דראשי איברים ראויין לפשיון ומעכבין בפריחה שהרי מטהרין בפריחתן: