ראב"ד על ספרא, תזריע פרשת נגעים, פרק ה ג

בו מה ת"ל מנין אתה אומר פרח בכולו אבל לא בראש וזקן. ובקרחת המורדים והנך כולהו ודאי לא מעכבי בפריחה שהרי אינן ראויין ליטמא בנגעי בהרת כדגריס לעיל מוכסתה את כל עור הנגע ואח"כ חזרו הראש והזקן ונקרחו השחין והמכוה והקרחת ונעשת צרבת שנרפא העור שעליהן והם ראויים עכשו ליטמא בנגע בהרת יכול יהא טמא כאלו נראה בו בשר חי שהרי הם עכשו כענין שאלו היו כך בתחלה היו מעכבין בפריחה ואלו עתה כאלו חזר בו בשר חי ויהא טמא לכך נאמר בהופך אם חזר בו בשר חי יהא טמא הא אם חזר לראש וזקן וכו' כענין שאמרנו אינו טמא פי' בהופך אותו העור שהפך לבן מתחלה וטהרו הוא שאם חזר בו בשר חי יטמא אבל ראש וזקן ושחין וכו' שלא הפכו מתחלה ולאעכבו בפריחה אעפ"י שבאו אחר מיכן לכלל עור הנגע אינן מטמאין הא דקתני בקרח המורד משום דאיפשר לקרחה שתבא לו מחמת מכה כדתנן בנגעים בענין קרחת וגבחת אבל בסם סך נשא מכה שאינה ראויה לגדול שער מטמא לבן אדמדמם ומ"מ בעינן שיתרפא המכה תחלה כעין שחין ומכוה: