ראב"ד על ספרא, תזריע פרשת נגעים, פרק ה א

וביום הראות בו בשר חי יטמא לימד על ראשי איברי' שיהא טמא פי' שאם סר מהם הנגע הרי הם כמחיה בבהרת שהיא טמאה ואעפ"י שראשי איברים אינם מטמאין בתחלה משום מחיה עכשו מטמאין וגזרת מלך היא ובודאי בראשי איברים קאמר רחמנא דאי בשאר הגוף קאמר למה לי למהדר ביה קרא פשיטא דבשר חי מטמא ליה ממחיה החוזרת ופשיון החוזר ושער לבן החוזר כולו נפקי מאם פשה תפשה כדדרשינן לעיל אלא ודאי אף בראשי איברים קאמר וכי היכי דמעכבי מעיקרא בפריחה הם הכי נמי אם פרח בהן וחזר הנגע וסר מעליהן ונתגלו מתחלתו הרי זה טמא מוחלט: יכול כל שהו ת"ל בשר חי ולהלן נאמר וכו' דברי ר' יוסי אמר ר' מאיר וכי משום מחיה הוא טמא בראשי איברים והלא אין ראשי איברים מטמאין משום מחיה אלא גזירת מלך היא ואפי' כל שהו. ומסתבר לי דר' מאיר לא פליג אלא בראשי איברים בלחוד אבל בשאר הגוף מודה דבעינן כעדשה והיינו דקאמר ליה ר' יוסי וכי בראשי איברים היא מטמאה והלא אם חזרה לאמצעיתו נמי טמא והתם ודאי אתה מודה דבעינן כעדשה מאי טעמא דילפינן בשר חי דהכא מבשר חי דהתם הילכך כי חזרה לראשי איברים נמי בעינן כעדשה ור' מאיר לא גמיר להאי גזירה שוה: וכי חזרה לאמצע תו בעי כעדשה מידי דהוה אמחיה בחוזרת בעלמא וקרא כי אתא לראשי איברים הוא דאתא ואפי' במשהו דלא כתיב הכא שיעורא גביה: