ראב"ד על ספרא, תזריע פרשת נגעים, פרק ד ב

פרט לשחין המורד ולמכוה המורדת פי' שלא נרפא עוד השחין והמכוה ועדיין היא במרדה כדאמרינן בעלמא עין שמרדה מותר לכחלה בשבת. וכיון דמורדין הן אינן מטמאין משום נגע דהא כתיב בהו ונרפא: ת"ל מראשו ולא תוך ראשו דתוך ראשו אינו מטמא בנגע אלא א"כ נקרח דכתיב וכי יהיה בקרחת או בגבחת נגע לבן וכו' והאי דקאמר תוך ראשו למעוטי עור הפנים דמעכב מפני שהוא נדון בעור הבשר ולא נתמעטו ראש וזקן אלא בזמן שיש להם שער: ועד רגליו ולא תוך רגליו וקסבר ולא עד בכלל ותוך רגליו היא פרסת הרגל ומשום דהוא בית הסתרים ממעט לה ואע"ג דבית הסתרים מלכל מראה עיני הכהן קא ממעט לה אפי' הכי אצטריך לפרושי בתוך רגליו מדכתיב ועד רגליו דלא תימא עד ועד בכלל ואם הכי אצטריך לפרושי בראשו דלא תימא מראשו וראשו בכלל ואע"ג דראש וזקן מעור הנגע ממעטינן דהא בעינן עור הראוי לקבל נגע וראש וזקן לא מקבלי אלא א"כ נקרחו ואפי' הכי מדכתיב מראשו דסד"א ראשו בכלל משום הכי איצטריך למימר ולא תוך ראשו אבל ראש וזקן דנקרחו ודאי מעכבי בפריחה דעור הראוי לקבל נגע נינהו. והכי איתא במשנת נגעים [פ"ח מ"ה] ופחות מכעדשה נמי מעכב בפריחה כדאיתא במתני' ומייתי נמי בסמוך וטעמא דמילתא מדכתיב כולו הפך לבן: