ראב"ד על ספרא, תזריע פרשת נגעים, פרק ב ז

אין מסגירין את המוחלט ואין מחליטין את המוסגר פי' שאם החליטו בנגע שיש בו שער לבן ואח"כ נולד בו נגע אחר בלא שער לבן אין מסגירו באותו נגע. ואם נרפא מן הנגע הראשון מיד לאלתר הוא מטהרו בצפרים ואינו נמנע ואח"כ יסגירנו בנגע השני: ובין כך ובין כך טהור כדין מוחלט הנרפא ליכנס לפנים מן המחנה ומלטמא בביאה ומלטמא משכב ומושב. אי נמי לחומרא שאם החליטו בנגע הראשון והסגירו בנגע השני אין עולה לו הסגר מתוך ימי חלוטו עד שיתרפא מנגעו הראשון ואחר כך ימנה לו ימי הסגר שאם עברו עליו שני שבועות תוך חלוטו ועמד השני בעיניו אינו טהור ממנו עד שימנה לו ימי הסגר אחר רפואת חלוטו הראשון: ואין מחליטין את המוסגר תוך ימי הסגרו אינו יכול להחליטו אעפ"י שנולדו לו סימני טומאה לא לאותו נגע ולא לנגע אחר ואם הלכו סימני טומאה תוך הסגרו אין עליו תורת טהור מתוך החלט אלא תורת טהור מתוך הסגר ואינו טעון צפרים ואינו טעון עכשו פריעה ופרימה: ואין מסגירין את המוסגר שלא יעלה לו הסגר לנגע שני מתוך הסגרו הראשון כדפרשי' לעיל: שאין טומאת חלט שני חלה עליו עד שיתרפא ויביא צפרים על הראשון ונפקא מינה לביני ביני כדאמרן לעיל וגזירת המלך היא שאין טומאה חלה על טומאה אבל אם החליטו בשער לבן והלך שער לבן וחזרה לו מחיה תחת שער לבן או פשיון תחת שער לבן טמא כדדרשינן לקמן באם פשה תפשה ולא דמי האיך למחליטין את המוחלט שהרי כבר הלך סימני טומאה הראשון. אי נמי באותו נגע עצמו שאני שאפילו עד שלא הלך שער לבן באה לו מחיה אם הלך לו שער לבן טמא משום מחיה מפני שהנגע בטומאתו הוא עומד: