ראב"ד על ספרא, תזריע פרשת נגעים, פרק ב ו

והנה כהה הנגע שאם העז וכהה כאלו לא העז הנגע שאם כהה והעז כאלו לא כהה וכו' כדאמרינן בשבוע ראשון שהעז אמצעי לא הזיק כלל כדי לדונו בנגע חדש. ואם כהה נמי באמצע וחזר למקומו בסוף שבוע כאלו לא כהה בעולם והרי עמד במקומו טהור. הרי למדנו עכשו כי העומד בעיניו בלי פשיון אינו מחליטו לאדם כלל: ולמדנו בשבוע הראשון ובשבוע השני: ועכשו שאל למה הוצרכו שניהם לפרט והיה לומר והסגירו שבעת ימים שנית וראהו ביום השביעו שנית וטהרו. ובודאי מסתמא על עומד בעיניו ולא פשה וכל שכן על כהה קאמר שאם פשה כבר אמור בשבוע ראשון ולא פשה הא אם פשה טמא. ועוד דבהאי נמי ואם פשה תפשה טמאו. וא"ת הייתי אומר שמא על כהה למטה מארבע מראות קאמר וטהרו אבל בעומד בארבע מראות לעולם טמא ומאי שנא משבוע ראשון שאפי' עמד בעיניו ממש אין מחליטו ועל כרחך עמד בעיניו נמי קאמר וטהרו. ולמה הוצרך לפרט כי העומד בשבוע שני שורף אעפ"י שלא פשה ואם כהה למראה שני נמי קורע ושורף מה שקרע. הייתי אומר אף באדם כן אעפ"י שבשבוע ראשון אין מחליטו בעומד בשבוע שני מחליטו אף בעומד בעיניו לכך הוצרך הכלל ופרט בראשון: