ראב"ד על ספרא, תזריע פרשת נגעים, פרק ב יד

והנה פשתה המספחת בעור לימד על הפשיון שאעפ"י שנשתנו מראה משפשה ואפי' מעזה לכהה טמא עד שילך לו לגמרי או עד שיכהה למטה מד' מראות וקא דריש ממספחת קרא יתירא כלומר מספחת מ"מ: צרעת היא הרי זה בא ללמד על הפשיון שאינן מטמא אלא מד' מראות שאמרנו והיינו דקא אמרינן ובהם המראות נאמר פתוך וירקרק ואדמדם מן המראות הם ואיני יודע על איזה ד' מראות נדונהו לכך אמר ובהם המראות כלומר שהם נוהגות בעור הבשר. מיהו בין שהפשיון ממראה הנגע בין שהוא ממראה אחר מטמא כדפרשינן לעיל. היא פרט לשפשתה לבהק פירוש דקיימא לן פשיון הסמוך כל שהוא והרחוק כגריס כדאיתא לקמן בנגעי בגדים. ואע"ג דבנגעי אדם לא אשכחן ליה בפירוש מיהו שמעינן ליה מכללי דמתניתין דפשיון הרחוק לא מטמא בנגעים דאדם דתנן בנגעים פ"ד בהרת כגריס וחוט יוצא ממנה אם יש בו רוחב שתי שערות זוקק לשער לבן ולפשיון אבל לא למחיה: שמעינן מיהא (דאית ליה דבהק) [נ"א דאי לית ביה] רוחב שתי שערות אינו זוקק לפשיון דאם פשה חוץ לאותו חוט לא מטמא משום פשיון אלמא פשיון הבא מרחוק לא מטמא ותנן בנגעים פרק א' היה בו פשיון והלך לו לפשיון או שהלכה לה האום או שנתמעטה ואין (בין זה לזה) [בזה ובזה] כגריס השחין ומחית השחין המכוה ומחית המכוה והבהק חולקין בין אום לפשיון שמעינן מיהא טעמא דשחין ומכוה ובוהק חולקין בין אום לפשיון הוא טהור משום דשחין ומכוה ובהק לא חזו לפשיון אבל עור הבשר בעלמא אעפ"י שחולק ביניהם טמא אלמא פשיון הרחוק מטמא: קשיין שמע מינה תלת חדא בפשיון כל שהו. וחדא בפשיון שהוא כגריס. ושמע מינה דנגעי אדם ונגעי בתים ונגעי בגדים שוין הם לזה הדין ואע"ג דלא דריש ליה בהדיא בנגעי אדם אפילו הכי חד דינא אית להו דמההוא משמעותא דדריש להו לנגעי בגדים ובתים מצינן למדרשיה לנגעי אדם דמפשיון הרחוק דמטמא לאדם נפקא שאם פשה תפשה בעור כדדרשינן התם בבגדים ובתים מדכתיב והנה פשה הנגע בבגד וכתיב פשה הנגע בבית משמע בבגד ובבית אפילו רחוק והתם דריש מדכתיב הנגע בבית שמע מינה דבעינן שיעור נגע ברחוק והכא נמי כתיב המספחת בעור ולשון מספחת לשון נגע הוא דכתיב ולשאת ולספחת והשתא שמעינן מהני כללי דבעור הבשר נמי פשיון הסמוך כל שהוא והרחוק כגריס: ושמעינן תו מפרק קמא דנגעים מהך פיסקא דאייתינן לעיל דבהק לא חזו לפשיון ובעינן שיהא הנגע כל החוצה לו סמוך לעור הבשר וראוי לפשיון והכי דריש לעיל והיינו דדרשינן הכא היא פרט לשפשתה לבהק ולמעוטי פשיון כלשהו הנולד בו לא מטמא ואפילו הוא סמוך לבהרת דאמרינן האי לאו פשיון דבהרת אלא צרבת הבהק הוא וכיון דאין בו שיעור לאו כלום הוא: ומיהו היכא דפשה בו כגריס מטמא דדרשינן לקמן בפרשה בהק יכול יטהר את הבהרת שנסמך לו ת"ל בהק הוא טהור הוא ואין הבהרת היוצא ממנו ושנסמך לו טהורה אלא טמאה. ואי לאו דחזיא לפשיון היכי הויא והא בעינן שיהא כל החוצה לו סמוך לעור הבשר וראוי לפשיון אלא שמע מינה אע"ג דלא חזי בהק לפשיון כל שהוא לפשיון כגריס מיהא חזי דהואיל והוא גופיה מטמא לפשיון נמי חזי: