ראב"ד על ספרא, תזריע פרשת נגעים, פרק יג ט

ובלבד שיחברנו לו כדרך חיבורו לטומאה כלומר מעור הראוי לקבל טומאה לאפוקי מצה דאעפ"י שהוא גדל בארץ אינו מקבל טומאה כדדרשי' הכא והכי מפרש לה להא מילתא במשנת נגעים. ויש מפרשים שיחברנו לו יפה כדי שיראה עמו כאלו הוא עור אחד: פי' אחר שיחברנו לו לצורך כגון שאותו החוט צריך לו לאימרא או לתוספת אז הוא מביאו לידי טומאה: וקשה לי מאי שנא עורות שבים דחוט או משיחה מכשרתן לקבל טומאת נגעים דקא בעינן רוב מצמר ופשתים. ותניא נמי בתוספ' נגעים ששתיו סרקון וערבו צמר שתיו צמר וערבו סרקון אינו מטמא בנגעים והא כתיב בהו או בבגד פשתים. ואיכא למימר משום דבבגד גופיה לא משמע אלא צמר ופשתים כדפרט בהו קרא הילכך האי או לא מצי לאפוקי מפשטיה ומשום הכי בעינן או רוב או מחצה. אבל עור סתמ' כתיב ומהקישא דבגד הוא דממעטינין עורות שבים. וכיון דכתיב או בעור רבי ביה רחמנא אפי' על ידי חיבור משהו: