ראב"ד על ספרא, שמיני, פרשה ח ה

בכל כלי יטמא מלמד שהמשקי' מטמאין את הכלי דברי ר' יהודה ר' יהודה לא דריש ליה להכשר כדאמר' לעיל אלא לטומאה ממש ומוקי להאי טעמ' אכלי עצמו א"כ למה נאמ' יטמא מלמד שהכלים מטמאי' את המשקי' פי' האי תנא נמי בטומאה ממש מוקים לה אלא דקא מפרש ליה על המשקה כלומ' יטמא המשקה מחמת הכלי שנטמא בשרץ ר' אלעזר אומ' אין טומאה למשקין כל עיקר מייתי לה בפסחי' פ"ק ור' אלעזר דריש האי טמא הכשר כדאמרן לעיל. ור' עקיבא אומ' השרץ מטמא את המשקין והמשקי' את הכלים וכו' הא למדנו שלשה מטמאין בשרץ: מייתי לה בפסחים פ"ק [יז:] ומתרץ לה משקין דרישא דלא אשכחן תנא דאמר משקה מטמא כלי אלא ר' יהודה והדר ביה. והכי איבעי ליה למתני השרץ מטמא הכלי והכלי מטמא את האוכלין. והאוכלין מטמאין את המשקין הרי שלשה מטמאין השרץ והכלי והאוכלין: ענין אחר שלשה מטמאין בשרץ והם הכלים והאוכלין ומשקין כלומר שלשה הם שאינם דומים זה לזה: ור' עקיבה לטעמי' דאמר שני עושה שלישי בחולין והיינו דמקשה ליה בזבחים אדרבא אגוז משקין דסיפא משום דהוה ליה רביעי ורביעי בחולין ליכא כלל: אי נמי הכי מקשה ליה מאי טעמ' גיזת להו למשקין דרישא ולא גיזת לאוכלין או לכלים משום דהנך שלש טומאות חלוקות קאמר שאינן דומות זו לזו אם כן מאי חזית דגיזת משקין דרישא אדרבא גוז משקין דסיפא שכבר שנה אותם תחלה: