ראב"ד על ספרא, שמיני, פרשה ח ג

אי מים יכול חשב עליהם שירדו לבורות וכו'. מה שתיה מיוחדת שיש עמה מחשבה פי' מחשבה לתלוש כלומר כמו שהוא מחשב עליהם כשהן תלושין כך מחשבתו דומה לשעת המחשבה ההוא מחשבת תלוש אף אני ארבה להדיח בהן עצים או אבנים שהם תלושים ומוציא אני וכו' שאין עמהם מחשבה כלל בתלוש כללו של דבר דאין המחשבה מועלת כלום במחובר עד שתלשו מעט דתנן צנון שבמערה נדה מדיחתו והוא טהור העלתו מן המים כל שהוא טמא הנה זאת הנדה חשבה עליהם להדיח בהם ואפי' הכי טהור עד שתעלהו מן המים כל שהוא פי' אפי' ראשו אחד והא דאמרי' בזבחים פ"ק מאי טמא הכשר מרישא שמעת מינה מכל האוכל אשר יאכל אשר יבא עליו מים יטמא חד בתלושין וחד במחוברין וצריכי וכו' אלמא מחוברין נמי מכשרי התם בשחשב עליהם קודם שירדו לארץ להדיח בהם את התלוש וכ"ש אם חשב עליהם לשתייתו כמו שפירש למעלה. אבל מחשבה אחר חבור אינה מחשבה עד שיתלשו משהו כדאמרן: עוד כלל אחר אמרו חשב על המים בתלוש במחשבת תלוש אעפ"י שלא רצה בנפילתן על הפירות אעפ"י שלא חישב עליהן לשתיה הרי הם מוכשרין דהכי תנן בריש מכשירין כל משקה שתחלתו לרצון אעפ"י שאין סופו לרצון או סופו לרצון אעפ"י שאין תחלתו ברצון הרי זה בכי יותן: והא דתניא בתוספת' עוקצין ומייתי לה בפ' העור והרוטב עולשין שלקטן והדיחן לבהמה ונמלך עליהם לאדם צריכות הכשר שני. לא תימא אעפ"י שעדין המשקה טופח עליהם הוא מצריכין הבשר שני דכי האי גוונא ודאי לא צריכי הכשר שני דלא גרעי מעולשין של קטן לבהמה והדיחן מהדחת עצים ואבנים שמחשבתן מכשרת את הפירות. אלא כשנגבו הוא דקאמר דצריכות הכשר שני. והכי מפרש בסיומא דתוספתא ונמלך עליהם לאדם צריכין הכשר שני ואם יש עליהם משקה טופח הוכשרו: