ראב"ד על ספרא, שמיני, פרשה ז יג

אותו תשבורו יכול ודאי פי' שהוא מצוה לשברו כמו שהוא בנותר דכתיב וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר דהתם ודאי מצוה ששבירתו כמו שרפת הנותר שהוא מצוה והכא נמי יכול נאמר כן שיהא מצוה לשברו הרי הוא אומר בזב וכלי חרש אשר יגע בו הזב ישבר יכול ישברנו ודאי כלי חרש של זב בא למעט שהייתי סבור בו שהוא מצוה לשברו מדכתיב ישבר ובא לומר שאינו מצוה: ומעתה יש לדון ק"ו ומה כלי חרשו של זב החמור אין מצוה לשברו כלי חרשו של שרץ הקל אינו דין שלא יהא טעון שבירה אלא ודאי בין בשרץ בין בזב אינו טעון שבירה ומאי תשברו דקאמר לומר שאין לו טהרה אלא שבירה כלומר אם אתה רוצה לטהרו שברהו שאין לו טהרה אחרת אלא שבירה אבל אם רצה לקיימו בטומאתו מקיימו. וכן ישבר דכתי' גבי זב נמי להכי אתא ומעתה יש לנו לדעת דהאי אותו בא למעט אותו אתה שובר לטהרתו ואין אתה שובר אוכלין לטהרתן שאעפ"י ששברם טמאים. וא"ת מעתה יכולין אנו לומר בין בשרץ בין בזב מצוה לשברו והאי אותו לא בא למעט אלא אוכלין. זו אינה קושיא דאי סביר' לן דשבירת כלי חרש מצוה. לאוכלין לא היה צריך למיעוט משום דלא אשכחן בהו שבירה ולשתוק קרא מנייהו. ועוד כי מתבר להו מאי מצוה קא עביד הרי סופו לשברם ולאכלן. אלא השת' דאמרינן דלאו למצוה אתא אלא לטהרה הוא דאתא אצטריך קרא למעוטינהו סד"א הואיל וכלי חרס אין לו טהרה במקוה ואוכלין אין להם טהרה [במקוה מה כ"ח אין לו טהרה אלא] בשבירה אף אוכלין כן להכי אצטריך אותו: