ראב"ד על ספרא, שמיני, פרשה ו יא

יצאו עור המצה ועור החיפה שלא נעשה בהן מלאכה. פי' שלא נעשה בהן גמר מלאכה. ומפרש במסכת שבת [עט.] מצה דלא מליח ולא קמיח חיפה דמליח ולא קמיח. אבל דפתרא לא הוזכר כאן ואעפ"י שלא נגמרה מלאכתו כגון אלו שהרי אינו עפוץ מה טעם לפי שאינו אלא בקלף אבל בשאר עורות לא שכיחי בהו מי עפצים כלל הילכך המליחה והקמיחה היא גמר מלאכתן: ולא אוציא עורות רצועות סנדלים שכבר נעשה בהם גמר מלאכה ת"ל וכו' פי' עור שעבדו לעשות ממנו רצועות לסנדלים שהרצועות אינם מקבלים טומאה עד שיוקבעו בסנדלים: ועור שהוא מעובד לצרכו אינו מקבל טומאה מתחלתו: ואפילו עור שהוא טמא מדרס וחשב עליו לחתכו לרצועות סנדלים כיון שנתן עליו אזל טהור וכו' כדאית' בכלים פ' כ"ז: או יכול שאני מוציא עורות אהלים פי' עורות שהן נעשים לצורך אהלים שאינם כלים אלא כמו בתים ת"ל כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם וכו' ודוקא בזמן שאינם קבועים אהלים אלא שהן מתוקנים לצורך אהלים. אי נמי שהן פרוסים לאהל ואינם קבועים לקרקע ועשאן אהלים אבל בשעת קביעתן ודאי טהורים מפני שנעשים כבנין. והכי איתא בכלים פ' א':