ראב"ד על ספרא, שמיני, פרשה ג ז

מכל נפש החיה אשר במים שקץ הם לכם חיה זו חית הים כגון עיזא דימא ואורזילא דימא שהוא עופר הצבי שכל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה לפי שאמר מכל שרץ המים הייתי אומר שמא לא אסרה תורה אלא שבים שכיוצא בהן נקראו חיות או בהמות ביבשה בין שהן טמאות ביבשה בין שהן טהורות הייתי אומר בים הן טהורות ואעפ"י שאין להם סנפיר וקשקשת לכך נאמר החיה ושלא תטעה לומר נפש החיה פרט למתה כדכתיב ויהי האדם לנפש חיה וכתיב תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש וחייתו ארץ לכך הוצרך המדרש הזה לומר שאינו מדבר בין חיה למתה אלא להביא את החיות שבים שהן אסורות: נפש להביא את הסירוני פי' בלע"ז קורין אותה שירינא והיא מחציה ולמעלה כצורת אשה ומנגנת כאדם. יכול יהא מטמא באהל כדברי בן חכינאי ושמא מפני שהוא נקרא כמו בן אדם שבים הילכך קרינא ביה לכל נפש אדם ת"ל זאת. פי' בפרשת זאת חוקת התורה כתיב זאת התורה אדם כי ימות באהל בא למעט את הסירוני ואעפ"י שנקרא אדם: