ראב"ד על ספרא, שמיני, פרשה ג א

את זה תאכלו מכל אשר במים וכו' ממשמע שנאמר אכול את שיש לו ולמה נשנו ליתן עליהם עשה ולא תעשה. ואי קשיא לך דהא אמרי' בסמוך כי להתיר מה שבכלים הוצרך לשנות ובמס' חולין [סו:] נמי אמרינן דקרא דאין לו סנפיר וקשקשת (מואלה) [דקמוכח] עלוה דהאיך בהתר הכלים דאי לא כתיב הוא אמינא לאיסורא דבכלים אע"ג דאין לו סנפיר וקשקשת. אין הכי נמי מיהו עיקר קרא ללאו אתא. ומדכתי' בה ימים ונחלים כי היאך שמעינן ליה להיתרא דכלים כדאמרן וכדמפרש לה במס' חולין. יכול הואיל והתיר במפורש והתיר בסתום מה כשהתיר במפרש לא התיר אלא בכלים וכו' האי שמעת' מייתי לה בחולין פ' אלו טרפות [סו:]. והתם מפרש היינו היתר כלים. ומפרש נמי האי מאי סתום ומאי מפורש: ופלוגתא דאמוראי היא דחד אמר יש לו מפורש ואין לו סתום וחד אמר אין לו מפורש ויש לו סתום והתם מפרש טעמייהו אלא שאני רוצה להציע כאן יושר הסוגיא: יכול הואיל והתיר במפורש והתיר בסתום מה כשהתיר במפורש אין לנו היתר ממנו אלא מה שבכלים אע"ג דאין לו סנפיר וקשקשת. יכול אף כשהתיר בסתום לא נוכל לעמוד ממנו עוד היתר אלא לכלים כי שניהם צריכין זה לזה להראות שום היתר. שאילו מן האחד הייתי הופך הדבר לאיסור ומנין לנו שאף שבבורות ושבשיחין ושבמערות יהא מותר אפי' בלא סימן ת"ל תאכלו מכל אשר במים. פי' תאכלו יתירא קא דריש שהיה לו לכתוב מכל אשר במים סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים אותם תאכלו: את זה תאכלו דרישא למה לי לרבות מה שבבורות לא לאכילה אפי' בלא סימנין: