ראב"ד על ספרא, שמיני, פרשה א ד

בבואכם אין לי אלא בביאה מנין אף ביציאה פי' בשעת גמר עבודתו שבפנים והוא יוצא ובא לו אפי' הכי אם ישתה יין דרך יציאתו יהא במיתה ת"ל אתה ובניך אתך קרא יתירא הוא כדאמרן: ומנין לעשות את המזבח כאהל מועד פי' כבר למדנו שאם נכנס לאהל מועד אפי' דרך יציאה אם שתה שהוא במיתה: ומנין אפי' לא נכנס לאהל מועד אלא שהוא רוצה להקריב על מזבח החיצון אם שתה ועבד שהוא במיתה ת"ל אתך: ומנין שאינו חייב לא מיתה ולא מלקות אלא בשעת עבודה כלומר אם שתה ועבד ת"ל אתה ובניך בבואכם: נסחא אחרינא אתה ובניך כלומר כי היכי דממעטינן חללים ובעלי מומין מאתה ובניך שאינן בני עבודה הם הכי נמי ממעטינן שלא בשעת עבודה בכל כהן: מיהו אעפ"י שאין עונש ואזהרה אלא על העבודה [אעפ"י] כן כל היום אסור לשתות יין גזירה שמא יצטרך לעבודה ונמצא שתוי: ולא עוד אלא אפי' בזמן הזה אסרו עליו חכמים לשתות יין משום מהרה יבנה בבית המקדש ובעינן כהן הראוי לעבודה וליכא אלא דקיימא לן כר' דשרי להו מפני שתקנתו קלקלתו. ויש מפרשים דהא דקתני מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה לאו למעוטי שעה שאינו עובד בה אלא למעוטי שעה שאינה ראויה לעבודה כלל כגון בלילות לאנשי משמר וכגון משמר שאינו קבוע שהוא מותר להם לשתות יין עד שיגיע זמן משמרתו כל היום אסור מן התורה בין שעובד בין שאינו עובד דזמן ביאה הוא: והאי בבואכם בזמן בואכם קאמר ודייק ליה להאי פירושא מדקתני בשעת עבודה ולא קתני בשעה שעובד. אי נמי אלא על העבודה אלמא שעת העבודה גורמת לו בין שעובד בין שאינו עובדה: ובסנהדרין פרק כ"ג [כב:] נמי הכי אמרינן מה יין בזמן ביאה הוא דאסור וכו' אלמא זמן גורם זהו דעת קצת המפרשים ויש פנים לדבריהם אלא שהסוגיא הזאת השנוייה בספרא אינה מחוורת לפי' זה שבתחלה שאל על יציאת אהל מועד שיהא חייב עליו בביאתו. ועל קריבת המזבח לא שמענו זה והיה לו לדרוש מנין שיהא חייב והיה לו להביא קרא דבבואכם ולדרוש דבזמן ביאה קאמר וממילא ידעינן דשלא בזמן ביאה אסור והא לא תני הכי ועוד מהיכא לן דהאי בבואכם בזמן ביאה קאמר דילמא בביאה ממש הוא דקאמר. ועוד דתניא בהדיא ואלו הן שבמיתה האוכל את הטבל וכו' וזר ששמש וטמא ששמש וטבול יום ששמש ושלא רחוץ ידים ורגלים ושתויי יין ופרועי ראש והני כולהו בששמש אבל אם לא שמש לא ואם אין שם עונש אין שם אזהרה דתרויהו בהדי הדדי כתיבי: