ראב"ד על ספרא, שמיני, מכילתא דמילואים ב ל

ויבא משה ואהרן אל אהל מועד למה נכנס משה ללמדו על מעשה הקטרת למעלה בפנים הראשונים אמר לא נכנסו אלא להתפלל שתשרה שכינה וכאן הוא אומר ללמדו על מעשה הקטרת: וקשה לי בזה כי מן הסדר כבר קרב הקטרת בין דם התמיד לאברים כאשר ביארנו למעלה. ושמא מי שדרש כך הוא סובר כי המקרא הזה לא נאמר על הסדר אלא לפי שהזכיר מעשה התמיד בפרשה זו לפיכך לא היה לו מקום להזכירו אלא בסוף כל העבודות: או לא נכנס אלא לדבר אחר פי' אלא לתפלה בלבד כמו שאמרנו למעלה: הריני דן ירידה טעונה ברכה ויציאה טעונה ברכה מה ירידה מענין עבודה אף יציאה מענין עבודה פי' ירידה מן המזבח טעונה ברכה כלומר שבח למקום וברכה לעמו ישראל השבח על שהספיק בידו להשלים העבודה בלא מכשול. והברכה היא היתה ברכת כהנים כמו שאמרנו למעלה ומי שמברך את ישראל בשם הוא שבח למקום ולישראל שהוא מודה על הטובות והיציאה שהוטענה ברכה כשיצאו מאהל מועד בירכו את העם ובתוך ברכתם שבחו את המקום שהשלים על ידם. ומה ירידה כשבירכו ירדו מענין עבודה כדכתיב וירד מעשות החטאת והעולה וכו' אף יציאה שיצאו מאהל מועד מענין עבודה יצאו. ולימד כי על מעשה הקטרת באו שם שלא מצינו באהל מועד באותו היום עבודה אלא היא: רבי שמעון אומר יציאה טעונה ברכה דכתיב ויצאו ויברכו וכמו שפי' למעלה. וביאה טעונה ברכה כשנכנסו לאהל מועד בירכו את ישראל בשמו של מקום. ואיפשר שהיתה הברכה תפלה שתשרה שכינה עליהם וירצה בעבודתם ויתן בלבם שיעבדוהו ביראה ובלב שלם והיא ברכה לישראל ותפלה ושבח והודאה למקום וקבלת עול מלכותו עליהם: מה יציאה מענין עבודה כלומר שהברכה שבחוץ היתה על עבודת החוץ שתתרצה כדכתיב בסמוך: ותצא אש מלפני ה' ותאכל את העולה וכו' אף עולה שבירכו בפנים מענין עבודת פנים כלומר כשרצו לעבוד אותה או השלימוה בירכו ישראל עליה. שאם תאמר לא היתה ביאה זו אלא לתפלה ולתפלה בלבד אמר על עבודת פנים א"כ די להם בברכת חוץ שהרי בירכו אותם שתשרה שכינה עליהם וירצה בעבודתם. וכיון שמצינו הברכה בביאה זו על עבודת פנים הא למדנו שלא היתה ביאה זו אלא ללמד על מעשה הקטרת וברכתה עליה: ומנין לביאה שהיתה טעונה ברכה כמו שאמרנו: ודין הוא ומה יציאה שאינה [טעונה] רחיצה פי' קדוש ידים ורגלים הוטענה ברכה שהיא שבח והודאה למקום שבחר בישראל להיות להם לאלהים וייחד שמו עליהם וממנו הם מתברכין ובשמו הם משתבחין ובעבודתו הם מתפארים. ביאה שטעונה רחיצה דכתיב בפירוש בבואם אל אהל מועד ירחצו וכו' או בגשתם אל המזבח וכו' אינו דין שתטעון ברכה בעבודתה או חלוף וכו' ובטל או חלוף וחזרנו לדון בתחלה ביאה ויציאה שניהם טעונין ברכה. ויש נסחא אחרת לדברי ר' שמעון וכך היא הנסחא. ירידה טעונה ברכה וביאה טעונה ברכה מה ירידה מענין עבודה אף ביאה מענין עבודה והיא פשוטה מן הראשונה ועל הדרך שפירשנו היא מתפרשת: