ראב"ד על ספרא, שמיני, פרק ז ד

אמר לו ר' יוחנן בן נורי הכתוב מרבה במטמא והלא הנוגע כתוב שהוא מטמא מן השרץ ועליה דנוגע כתיב כל: ואיפשר משום דאכתי לא מיירי בטומאת כלים עד המקרא האחר דכתיב מכל כלי עץ או בגד או עור וכו' אבל המקרא הזה הראשון באדם הנוגע הכתוב מדבר והיאך אתה מרבה את הכלים: ועוד אני יכול לפרש בו שכך השיב לו ר' יוחנן בן נורי לר' עקיבא הכתוב מרבה במטמא עצמו דהיינו אדם שיש לו כונה ואין לו ידות ואתה מרבה ממנו את יד הכלי המטמא על כרחו שאין לו כונה. וזה עיקר: אמר לו ר' עקיבא אף אני אומר פי' אעפ"י שאני אומר שהרי מכל מקום במקבל טומאה דבר הכתוב ואם אין לו ענין באדם דאין לו ידות תנהו ענין לכלים דאית להו ידות. אין האוכל אוכלין טמאים ושותה משקין טמאים טמא עד הערב קמשמע לן הכא דטומאת גויות לאו דאורייתא ומשום הכי לא בעו הערב שמש ואפי' בתרומה וקדשים: