ראב"ד על ספרא, שמיני, פרק ו א

לכל הבהמה להביא את השליל שיהא אבר מן החי ממנו מטמא: נראה דמדלא מפליג בין שליל לשליל ש"מ דאפי' בשליל שלא כלו לו חדשיו קאמר ואעפ"י שאם נולד הרי הוא כמת מ"מ אגב אמו חי הוא. ואם תלש ממנו אבר ממעי אמו מטמא כאבר מן החי. ואע"ג דפליגי ר' יוחנן ור"ל בחלב שליל כי האי גוונא ואפי' בכלו לו חדשיו קאמר ר' שמעון דאינו חייב עליו משום חלב התם הוא דילפי' לה מחלב ושתי כליות האמורים באשם אינו בכלל שליל. אבל לגבי איברים מודו דאית ביה איסור אבר מן החי וטומאת אבר מן החי: טמאים מלמד שמצטרפין זה אם זה פי' חצי אבר מבהמה זו וחצי אבר מבהמה זו בין טמאים עם טמאים בין טמאים עם טהורים. ודוק' לענין טומאה אבל לענין אכילה. טמאים לעצמן וטהורים לעצמן: ואיתא להא מילתא במעילה פ' קדשי מזבח [טו.]. ובתוספת' מכות מפרש נמי בה כה"ג: מיהו קשיא לי הא דתנן באהלות פ' אבר מן החי שנחלק לשנים טהור ר' יוסי מטמא ומודה שאם נטל חצאין שהוא טהור וכיון דמטהרי רבנן לאבר מן החי שנחלק היכי מצטרפן בהדי אחריני והא אפי' איהו גופיה כיון שנחלק תו לא מצטרף. ואיכא למימ' דר' יוסי קתני לה להאי. אי נמי אפילו תימא רבנן. עד כאן לא פליגי רבנן התם אלא באבר מן החי לאדם דבעינן או בעצם אדם זה אבר מן החי בעצם ולא בעצמות אבל הכא דכתיב הטמאים מלמד שמצטרפין זה אם זה: יכול יצטרפו עם המתים החמורין פי' חצי אבר מן החי מן הבהמה עם חצי זית מן המת לטמא טומאת אבר ת"ל הם. יכול לא יצטרפו עם המתים החמורים אבל יצטרפו עם הנבלות הקלות שהרי שוה טומאתם ת"ל הם: כל הנוגע בהם להביא בהמה טמאה שלא תהא שחיטתה מטהרתה מטומאת נבלות: