ראב"ד על ספרא, שמיני, פרק ה ה

נץ זה הנץ ואת הנץ להביא את ההודיה פי' ואעפ"י שאינו נקרא נץ. מה ת"ל למינהו ד' פעמים שיכול הללו אסורים אבל מיניהם יהיו מותרים הואיל ומשונים הם לכך נאמר למינהו ריבה ד' מינים לארבעה עופות טמאים כל חד וחד כדכתיב ביה: הא כיצד הוי למד מן המפורש מה נשר מיוחד דאין לו אצבע יתירה ואין לו זפק אף כל כיוצא בו אסור. נראה דהא דקתני כיצד וכו' לאו על ריבוייא דלמינהו קאי דהא נשר לא כתי' ביה למינו ואין לנו כיוצא בו אלא נשר עצמו אלא מילת' באפי נפשה היא ובא ללמד על סימני הנשר למי שאינו מכיר בו שאם ימצא לו זפק או קרקבן נקלף או אצבע יתירה שאינו [נשר] וטהור הוא לפי שהנשר בא ללמד על הכלל כולו ושאר עופות טמאים לגופייהו אתו אע"ג דאית בהו תלתא סימני טהרה. ואיכא עורב דאית ליה תרי ואיכא פרס ועזניה דאית להו חד אפי' הכי אסירי אבל שאר עופות הבאין בסימן אחד של טהרה מותרין ובלבד שיכיר פרס ועזניה. ואם בא בשני סימני טהרה כשר ובלבד שיכיר עורב ומינו. ואם בא בשלשה צריך שיזכיר שאר עופות טמאים הנזכרים ומיניהם. ועיקרי הדברים בפ' ואלו טרפות: מה תורין ובני יונה המיוחדים שיש להם אצבע יתירה מפרש התם דלא ילפינן תורים ובני יונה בסימנים הללו אלא בקרבן בלבד שכל עוף שימצא בו ארבעה סימני טהרה בידוע שהוא מין תורים ובני יונה וראוי להקרבה: ואני תמיה על מה שאומר בגמר' החסידה דיה לבנה שהיא עושה חסד עם חברותיה. האנפה זו דיה רגזנית שמנאפת עם חברותיה והלא כתוב בהן דיה ואם כן דהני מין דיה בצרי להו מכ"ד עופות טמאים. ונראה ליה שההדיות קורין אותו דיות אבל עיקר שמותיהן חסידה ואנפה הן ואינם מיני דיה כלל: