ראב"ד על ספרא, שמיני, פרק ה י

ר' אומר וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים. שקץ הוא לכם. אם יש לו חמש טהור פי' אעפ"י שאין בו ארבעה סימנים הללו לפי שלא נתנה תורה סימנין אלא להולכין על ארבע בלבד אבל לאותן שהולכין על חמש לא הקפידה תורה: ונר' לי כהנך דבי ר' ישמעאל סבירא ליה: ובשמו חגב הוא דקאמר ר' שאם יש חגב שיש לו חמש רגלים אעפ"י שאין בו ד' סימנים טהור והוא הדין לשש ולשבע ולשמונה דכיון שאנו מרבים מין אחר ואעפ"י שאינו בפרטים דומה להם בצורתו כגון ראשו ארוך והכי מרבינן להנך אבל אם אין שמו חגב הכל טמא שהרי זבוב ודבורה וצרעה ויתושין יש להם ששה והן אסורין: הא למדת שלא אמר ר' אלא במיני חגבים ולתנא דבי רב הכל אסורין בין בעל חמש בין בעל שש ואעפ"י שהן ממיני חגבים שהרי אפי' אותו שיש בו ארבע סימנים כעין הפרט אינו מרבה מפני שהוא כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט. וכל שכן שאר מינין שאינם דומים להם לא ברגלים ולא בשאר סימנים: שקץ הוא פרט לעירובו מכאן אמרו חכמים חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלי אלא צירן פי' לפי שאין הציר שלהם כלום ופרשא בעלמ' הוא לפיכך אין בו חשיבות לאסור את עירובו: העיד ר' צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא כשר פי' לפי הנסחא הזאת משמע דר' צדוק בא להתיר שמשנה ראשונה היו אומרים לא פסל את עירובו אבל בפני עצמו אסור ובא והעיד שאפי' בפני עצמו אינו אסור. אבל במשנת תרומות [פ"י מ"ט] [לא] אמרי שהוא כשר אלא שהוא טהור. וכן במשנת עדיות ובגמר' דתרומות דבני מערבא מפרשי עלה מהו טהור [טהור] מלהכשיר אבל לטמ' טמא בכל שהוא: משמע התם דר' צדוק בא להחמיר מפני שהוא דבר ברור כשהציר בפני עצמו אינו מכשיר שלא מנו חכמים להכשיר אלא שבעה משקין בלבד שהן הטל והמים והחלב והיין והשמן והדבש והדם וכך שנו אותם במשנה מכשירין. ובתוספתא שבת אמרו על דם נדה ודמעת העין ומי האף שהם מכשירין והביא אותם מן המקראות דם נדה דכתיב ממקור דמיה. דמעת העין מדכתי' ותשקמו בדמעות שליש. ומי האף דכתי' ועפעפינו יזלו מים אבל ציר לא מצינו בשם מקום שמכשיר מפני שהוא כמי פירות ואפי' טומאה נמי לא מקבל כדאמרי' בבכורות [כב:] הלוקח ציר מעם הארץ משיקו במים והוא טהור מה נפשך אי רובא מיא נינהו הא עביד ליה משקייא ואי רובא ציר נינהו ציר נמי לאו בר קבולי טומאה הוא פי' דזיעה בעלמא הוא ולא אוכל ומשקה מאי איכא למימר משום מיעוט' דמיא בטלי להו ברובא אלמ' דציר בפני עצמו אינו ראוי לא להכשיר ולא לקבל טומאה מעתה כשהוצרכו לומר על ציר חגבים טמא שהוא טהור מלהכשיר לא הוצרכו לומר אלא מפני תערובות המים שבו שאעפ"י שיש בו מי מלח אינו מכשיר ואעפ"י שהוא מחצה על מחצה. נמצא כי עדותו של ר' צדוק הוא להחמיר כי מפני שהציר אוסר את עירובו נפסלו המים שבו מלהכשיר מפני שהם כמים המעורבין שהן בטלים לפי שאין לא לאכילה ולא לשתיה. וכיוצא בהם אין מוכרין בשוק לגוים ציר. כך נראה לי לפי הסוגיא הזו: עוד יש לפרש להקל בא ולומר שהציר של חגבים טמאים אין דרך בני אדם לכנסו וכל כך הוא נמאס שאפי' המים שבו הוא מבטלן מלהכשיר מפני שהוא כמו משקה סרוח וכתי' וכל משקה אשר ישתה פרט למשקה סרוח והכל מודים בזה (שאינו ראוי לא לכפרה ולא עופות). וכל שכן שאינו אוסר את עירובו בציר חגבים טהורים אבל לטמא טמא בכל שהו דקסבר ר' צדוק דלענין טומאה כיון שכבר היו המים טמאים קודם עירובן ועדיין הוא ראוי ליאכל על ידי תערובת לא בטלה טומאה מהם אבל הכשרן שהוא מכאן ולהבא אחר שנתערבו בציר בטלו מלהכשר. וזה הפי' נראה יותר שאם בא ר' צדוק להחמיר כפירוש הראשון לא היה פותח דבריו בטהרה והאיסור בא מכלל אבל היה פותח באסור והטהרה היתה באה מן הכלל: