ראב"ד על ספרא, שמיני, פרק יא ט

יד הפרכל טפח מכאן וטפח מכאן. פרכל זמורה שיש בה ענבים והיא צריכה טפח מכאן וטפח מכאן כדי לתפסה בשתי ידיו. יד האשכול כל שהוא אשכול תלוי בחתיכה אחת של זמורה ודי לו ביד כל דהו מן הגס של זמורה והוא הנקרא יד. וזנב האשכול שריקנה כמו כן די לו בכל שהוא. אבל יד מכבד של תמרה ארבעה טפחים מפני שהן נכפפין לאחוריהן ונופלין על היד צריך יד אחת. ושאין דרכן ליקצור כגון הקטניות ידיהן ושרשיהן בכל שהן. מלעין של שבלים בכל שהן. מלעין הוא השער שעליהן שדומה לססא והוא זקן השבלת וגם זה כמה שהוא שאם נאמר בכל שהוא דקתני כל שהוא ממש מאי שיעור' קא יהיב ותנא לשעורי קא מכוין וכל שהוא לאו שיעור' הוא שאם מוסיף על כל שהוא אפי' כחוט השערה בטל השיעור לכל שהוא עצמו שמא הוא כחוט השערה או יותר ולא נודע מהוא הילכך בכל השיעורין שאמרו חכמים כל שהוא כמה שהם קאמרי אבל אם בססן בגורן כבר בטלו מן הידות כי הידות אינן אלא לפירות הנאכלין כמות שהן אבל לגורן ולגת אינן צריכות ידות. ובמסכת סוכה (פ"ג) [יד.] פליגי אפי' בססן דאיכא מאן דאמר התיר אגדן ואיכא מאן דאמר בססן ממש שהכה עליהן והחלישן: