ראב"ד על ספרא, שמיני, פרק י ד

יטמא תנור וכירים אם שלם אם חתכו מתחלה טהור מכאן אמרו תנור שבא מחותך מבית האומן עשה לו לימודין נותנן עליו והוא טהור נטמא חלק את הלימודין טהור החזירן לו טהור מרחו בטיט מקבל טומאה ואינו צריך להסיקו שכבר הוסק כך היא הנסחא כאן ובמשנת כלים. אבל בתוספת' כלים מצאתי הנסחא במעט תוספת תנור שבא מחותך מבית האומן עשה לו למודין ונתן עליו מרחו בטיט טמא נטמא סלק את הלמודין טהור החזירן לו טהור. מרחו בטיט מקבל טומאה ואינו צריך להסיקו וכו': זו הנסחא מתוקנת מאד בעיני ומיושרת וכך פירושה תנור שבא מחותך מבית האומן מלמעלה למטה אעפ"י שעשה לו למודין פי' כמו עבותות של טיט המקיפות אותו סביב כדי לחבר החיתוכין שלא יפרדו אפי' הכי טהור שאין הלימודין עושין אותו כלי אבל אם מרחו בטיט טמא כי אחר המירוח שמרח את הסדקים מועילו' בו הלמודי' ואם נטמא אח"כ אין צריך להסיעו אלא שיסיר משם הלמודין ומיד המרוח בטל ואפילו החזירן לו אחר מכאן שכבר נתנדנד המרוח הראשון ונתינת הלימודין כבר אמרנו שאינו מועיל בו בלא מירוח אבל אם חזר ומרחו שניה אחר חזרת הלמודין מקבל טומאה ואינו צריך להסיקו בשביל המרוח החדש הואיל שכבר הוסק: ולפי הנסחא הכתובה כאן ובכלים נראה לי הפי' כן תנור שבא מחותך ועשה לו למודין ונתן עליו כשהוא טהור טמא. כלומר עד שלא הוסק כי אז הלימודין מועילית בו מפני (שאין) [צ"ל שהן] מתחברות עמו הלמודין ומחזקות אותו ואם יסיקנו אחר כך נטמא וסלק הלמודין ממנו טהור כאלו נשבר מפני שהוסר ממנו הדבר המחברו ואפי' החזירן לו טהור שכיון שהוסק אין הלמודין מתחברות עמו יפה יפה: אבל אם מרחו בטיט אחר חזרת הלמודין מקבל טומאה ואין צריך להסיקו מפני אותו מרוח החדש. כך נראה לי פירושו לפי הנסחא הזו והרבה הפרש יש בין שתי הנסחאות כי לפי נסחת התוספתא לעולם אין הלמודין עושים אותו כלי בלי מרוח: