ראב"ד על ספרא, מצורע פרשת זבים, פרשה ג ד

הדין הוא ומה במקום שעושה תחתיו משכב לטמא אדם ובגדים לא עשה תחתיו מדף פי' שאם שכב על כרים שאינן ראויין למשכב אם לא נגע בהן טהורים לפי שאין הזב מטמא בהיסיטו אלא אם כן ניסט על המשכב. והמשכב והמושב והאדם כדכתיבי קראי משכב ומושב בהדיא כתיבי אדם נמי כדכתיב והנושא אותם יכבס בגדיו אלמא באדם קא מיירי והנך דכתב בהו רחמנא מיטמו ואינך לא מיטמו: והא מילתא מיפרש' במסכת זבין במתניתין בהדיא דתנן כל הנישא על גבי הזב טמא וכל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ולמושב האדם: מקום שלא עשה על גביו משכב אינו דין שלא נעשה על גביו מדף פירוש ואעפ"י שהאדם הניסט על גבי הזב טמא ומטמא בגדים כדכתי' ואיש אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים וכבס בגדיו ורחץ ואוקימנא בהיסיטו של זב אפי' הכי איבעי לן למימר דשאני אדם משאר כלים דהא שני לן בגויה כשהוא מסיט את הטמא כדאמרינן במשנת זבים משום הכי אצטריך קרא וכל כלי עץ וכו':