ראב"ד על ספרא, מצורע פרשת זבים, פרשה ג א

וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים עכשיו הוא מדבר בהיסיטו של זב לפי שמגעו הרי כבר אמור והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו אלא הרי הוא מדבר במי שהזב מסיטו שהוא מטמא לטמא בגדים והכי איתא במסכת נדה [מג.] ועלה קא דרשינן הכא בו ולא בצואה שעל בשרו ולא בקלקולין שעליו פירוש שאם הסיטו על ידי צואה אינו טמא. וכי האי גוונא נמי ממעטינן לבית הסתרים שלו במסכת נדה דאמר ריש לקיש קנה בקומטו של זב והסיט בו את הטהור טהור דלהכי אפקיה רחמנא להאי היסיט בלשון נגיעה למימר דהאי היסט שהטמא היסט את הטהור ונגיעה כידיו מה ידיו בגלוי אף האי נמי בגלוי: ואע"ג דהסיט אחר שהטהור מסיט את הטומאה אפילו בבית הסתרים דהא קא מסייע ליה אפילו הכי האי הסיט דהכא לא מטמא מבית הסתרים וצואה שעל בשרו נמי דומיא דבית הסתרים היא דלא מטמא: