ראב"ד על ספרא, מצורע פרשת זבים, פרשה א י

יכול הדם היוצא מן האמה של זב יהא טמא פי' הדם עצמו: יכול יהא טמא כזובו ורוקו ומי רגליו ת"ל הוא וכו' ולקמן קא בעי על הדם כולו אם יהא טמא עליו כמי שראה זיבה אם לאו. והאי אודם נמי דם וקא ממעט ליה מטומאתו טומאת ראיה בלובן ולא באודם. ובדין הוא דאתיא איבעי ליה למיתני ברישא דלבתר דאמעיט דם מטומאת עצמו דאפי' ברוקו ומימי רגליו נמי לא הוי בו למאי אצטריך למימר דלא גרים ליה טומאה בזיבה אלא איידי דגבי טומאת הזוב עצמו וטומאת רוקו ומימי רגליו קא מרבינן להו מוזאת קאמר נמי דדם היוצא מן האמה לא מטמא ואפי' כרוקו ומי רגליו לא הוי: ובמס' נדה פ' דם הנדה [נו.] מפרש מה ראוי לרבות מי רגליו מוזאת ולמעט דם היוצא מן האמה מהוא איפוך אנא וקאמר התם דומיא דרוק מה רוק מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע דהיינו מי רגלים שהן מתעגלין סביב לבית יציאתן בשעה שהן צריכין לצאת וכשרוצה להעמיד את עצמו ולשהות את נקביו חוזרין ונבלעין במקומן ולאפוקי דם האמה שאינו מתעגל אלא ראשון ראשון מטפטף ויוצא. ולאפוקי נמי חלב האשה שאעפ"י שהוא מתעגל אינו חוזר ונבלע: ודם היוצא מן האמה שהוא טהור יש מי שאומר טהור מטומאה חמורה. אבל מטמא טומאת משקין לית ליה לא לטמא את האוכלין ולא להכשיר את הזרעים מאי טעמא בעינן דם חללים וליכא: והכי איתא במס' נדה פ' כל היד [יט:] בענין דם הירוק. ואפי' ר' מאיר דאמר התם אם אינו מטמא משום כתם מטמא משום משקה להכשיר את הזרעים וקאמ' להו לרבנן אלפוה בגזירה שוה דכתי' שלחיך פרדס רמונים וכתי' ושולח מים על פני חוצות: הני מילי בדם האשה דבאשה קא מיירי קרא אבל בדם איש לא דבעינן דם חללים. ואם מגפתו הוא דהויא דם חללים דמה לי קטילה כוליה מה לי קטליה פלגא אבל האי לאו דם חללים הוא כלל: