ראב"ד על ספרא, מצורע פרשת זבים, פרק ה יא

וטהר מלטמא כלי חרס בהיסט פי' כיון שטבל שוב אינו מטמא כלי חרס בהיסט ואעפ"י שראה זיבה בו ביום שהוא סותר את שלפניו אם הסיט כלי חרס בין טבילה לראייה סותר את הכל ומטמא אותו. ונראה לי טעמא דמילתא משום דהיסט כלי חרס חמור הוא ולא משכחת ליה בשאר טומאות חוץ מן הזב שכל הטומאות המסיטות טהורות חוץ מן הזב: וכלי חרס המסיט את הזב נמי טהור אעפ"י שיטהרו לישיבה ואדם שמסיט את הזב או את הנבלה או את מי חטאת והמרכב טמא ואלו כלי חרס טהור בכלן נמצא הסיטו של כלי חרס חמור משל אדם ועוד דאדם מטמא במגע מגבו וכלי חרס לא מטמא מגבו הילכך כיון דהוא חמור מכולהו שדינן מיעוטא עילויה: ולאו מילתא היא דא"כ כלים שעל גבי הזב נמי איבעי ליה למעוטי דאיירי עלייהו בסמוך: ק"ו דבן עזאי מפורש הוא שכבר פירשו ר' יוסי הגלילי: ולד טומאה קל היינו בגדים המטמאין בשרץ: בולד טומאה קל היינו בגדים בשרץ ואינם שוים לטמא בשרץ שהוא אב הטומאה קל ואעפ"י כן עשה את ולד הטומאה קל דהיינו כלי חרס בשרץ. בולד טומאה קל דהיינו באדם בשרץ שהן שוין ליטמא במגע שרץ: מקום שעשה ולד טומאה חמור דהיינו בגדים המטמאין בזב וכו'. אינו דין שנעשה כלי חרס בזב ואם האדם מטמא למפרע מן הזב למה לא יטמא כלי חרס למפרע בהיסט מן הזב לכך נאמר וטהר: