ראב"ד על ספרא, מצורע פרשת זבים, פרק ג י

ואיזהו מרכב המיוחד לרכיבה זרז האשקלוני והוא אותו העץ שחובקין על הבהמה למעלה מן האוכף כדי לשאת עליו משאוי שלא ינתק המשא את האוכף וגם רוכב עליו לאחר פריקת המשא ופעמי' על גבי המשוי: זרז כמו ויחבוש את חמורו דמתרגמינן וזרז ית חמריה: מדוכה המדית גם הוא למעלה מן האוכף אלא שזה עשוי כמין מדוכה שכשרוכב מכניס בית מושבו לתוכו ושוקיו הולכין על צואר הבהמה והמשוי הולך על צידי הבהמה וכן עושין במדי: ועביט של גמל גם הוא כעין מדוכה אלא שהמדוכה בית קבולו למעלה והעביט בית קבולו למטה. שהחטוטרת של גמל נכנס לתוכו. והעביט משוה את גבו כדי לשאת עליו משוי גדול ולרכוב עליו שני אנשים: וטיפטו של סוס משונה מכל אלו. הטפיט הזה איני מוגף אלא מעט והוא מאחריו ומחברין בו בגד עבה שיקרא טפיט בלע"ז ולכך נקרא טפיטן. והטעם לכל אלו שאין להם טומאת מושב אעפ"י שיושב עליהם בשעת רכיבה מפני שהם עשויין לסבלון אחר כדאיתא בשלש עשרה מדות. כלומר עיקר עשייתן גם לשאת עליהם משוי הוא כי המרדעת שהוא של בגד הוא עשוי לישיבת אדם. אבל של העץ שחובשין עליו הוא עשוי גם לסבלון אחר כדי להציל המרדעת והוא הנקרא גבא דאוכפא בלשון הגמרא ובלשון המשנה תפיס. נ"א תפות כדאיתא בעירובין פרק בכל מערבין [כז.] והוא עשוי לאוכף של חמור: והא דאמרינן בבבא בתרא פרק המוכר את הספינה [עח.] אבל באוכף ובמרדעת דברי הכל (מ"ש מן) [מכורין] דמשמע דאוכף ומרדעת בין לרכיבה בין למשוי הן עשויין התם אוכף עם התופית שלו קאמר שנותנין המשא על התופית בלא אוכף ואינו ראוי לרכיבה כלל. ונראה שהוא כעין של בוצרים שנקרא קנציל בלע"ז והיינו דתנן במשנת כלים פרק כ"ג תופית של חמור שהוא יושב עליה טהורה שנה בה את הנקבים או שפרצן זה אל תוך זה טמאה פי' אם ישב עליה שלא על גבי החמור ולא על ידי משוי טהורה מכלום לפי שאינה ראויה לכך והרי היא כמי שכפה סאה וישב עליה שאומרים לו עמוד ונעשה בו מלאכה אחרת אבל אם שנה בה את הנקבים שכבר בטלה היא ממלאכת החמור וישב עליה טמאה דהרי יחדה לישיבה וטמאה מושב: ולשון תופית לא ידעתי מהו ושמא הוא נקרא על שם הדפוס שבו ונכנסה התי"ו תחת הדלת: ר' יוסי אומר טפוטן של סוס טמא מושב מפני שעומד עליו בקומפון פי' טפיטן של סוס סבר ר' יוסי לאו למשוי עביד אלא לרכוב עליו עם השריון וכלי זיין בשעה שמשחקין בקומפון קאמפו בלע"ז הילכך מטמא מושב. אבל אוכף של נקה טמא מושב פי' לדברי הכל הוא ואפילו אותו התחוס של עץ הנקרא גבא דאוכפא אפי' הוא טמא מושב מפני שכורכין עליו בגדי צמר ועורות כדי שיהו רכים לישיבה ועיקר עשייתן של אלו אינן אלא לישיבה שחובשין אותו על הפרדות ההולכת לאט ורוכבין עליהן בעלי הנאות והנשים: