ראב"ד על ספרא, מצורע פרשת זבים, פרק ב ב

דיני המשכב הקלסתר ארבעה קבין שהן קטנים שאינן מחזיקין אלא ארבעה קבין ותולין אותה לבהמה בראשה ואוכלת ממנה כשהיא מהלכת או כשהיא דשה ומפני שהוא עומד כנגד פניה נקרא קלסתר: הכריתית סאה והחמת שבעה קבין. כריתית וחמת של עור הם אלא שהחמת מפשיטין אותו לפניו ומקצעין ממנו הידים והרגלים ואחר כך תופרין אותו מלמעלה ומלמטה ומאמצעיתו הוא פתוח והוא שנקרא מלט"ש בלע"ז: והחמת מפני שהוא שלם מחזיק קב יותר מן הכריתית והוא את הלח: והכריתית את היבש. וכל אלו מטמאין במשכב הזב אעפ"י שאינן מיוחדים לשכיבה בלבד: מה טעם מפני שמשמשין שכיבה עם מלאכתן פי' כשהוא מגיע למלון הוא מריק את שקו ותרמילו וחמתו ושוכב עליו ואם הוצרך ליישן בדרך נוטלו מעל החמור ומניחו תחתיו וישן עליהם אף כשהן מלאים. אבל סדור ודף של נחתומין אעפ"י שאדם יושב עליהם בדרך אקראי בעלמא אין דרכן בכך מפני הנקיות: סדור ודף שניהם עשויים להניח עליהם את הלחם אלא על האחד נותנין אותו קודם שיאפה ועל האחר משיאפה. ועריבה גדולה שהנדות רוחצות בתוכה כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה אעפ"י שייחדן לישיבה טהורין שלא אמרה תורה דטמאים אלא כלי עץ או בגד או עור או שק או כלי חרס או כלי מתכת. ובשאר טומאות דכתיבי כלי עץ גבי שק בעינן שיהא לו בית קבול דומיא דשק שהוא כלי תשמיש כמותו: אבל לענין משכב ומושב דלא פרט בהו שק אלא כלי סתם אעפ"י שאין לו בית קיבול טמא אלא שיהא מיוחד לשכיבה וישיבה. ואי קשיא לך והלא הזב מטמא על גבי אבן מוסמא והיכי אמרי התם דכלי אבנים טהורים: לא קשיא מידי שאין האבן עצמה מטמא אלא הכלים שתחתיה המיוחדין לשכיבה מיטמאין ומטמאין את האדם במגע ובמשא כאילו שכב עליהם ממש: תיבת הבלנין בעלי המרחץ נותנין תיבה בבית שלפני המרחץ ונוקבין בה נקב אחד מלמעלה ודרך הנקב כל הבא לרחוץ נותן שם פרוטות ולא יפתחו אותה אלא פעם אחת בשנה והיא עשויה לישב עליה הבאין למרחץ. ותיבה שפתחה מצדה אדם יושב עליה מלמעלה ומשתמשין בה מן הצד ולכך עושין פתחה מן הצד כדי שלא ימנע ישיבתה את תשמישה. ועריבה משני לוגין עד תשעה קבין שנסדקה שאינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת טמאה מדרס ולפי שנסדקה שאינה ראויה לתשמיש אחר הוא כופה אותה על פיה ומייחדה לישיבה: ואם היתה פחותה משני לוגין אינה ראויה לישיבה. ואם היתה גדולה יותר מתשעה קבין אעפ"י שנסדקה אינו מייחדה לישיבה אלא ממעטה ומתקנה לתשמישה: