ראב"ד על ספרא, מצורע פרשת זבים, פרק א ג

אין לי אלא גדולות קטנות מנין ת"ל תהיה אפי' כ"ש. או החתים אפי' כל שהוא פי' אין לי אלא גדולות דמסתמא בגדולות קא מיירי. אלא אם כן ריבה את הקטנות. האי גדולות דקתני הכא לא ידענא מאי שיעורייהו דאי אמרת כמגדיון כדאמרי' לקמן האי מהי תיתי בשלמא לבתר דקיימ' לן דשלש קטנות מטמו ליה אזול בהו רבנן בתר סברא ואמרו דאינה הפסקה אלא אם כן שהה ביניהם כדי טבילה וספוג בין כל אחת ואחת דהיינו דם בשתי טבילות ושני ספוגין לשלשתן. והראיות עצמן אין להם שיעור דאפי' במשהו מטמאין ושיעור הגדולה נמי שמטמאה בשלש קטנות הויא נמי כי האי שיעור': אלא השתא דקימא לן דשלש קטנות מטמו ליה שלש גדולות מאי שיעורייהו. ונראה לי כי גדולות דהכא כחתימת פי האמה הן מדכתיב החתים והאי דקא מרבה מהחתים אפי' כ"ש לאו מהחתים מרבה אלא מדכתיב או החתים או לרבות. והחתים עצמו הא דרשינן ליה במס' נדה פ' יוצא דופן [מג:] לח מטמא יבש אינו מטמא. ושמעת מינה דרבוייא דמשהו לאו מהחתים נפקא לן אלא מאו. ויש ספרים שאין כתוב בהן החתים אפי' כל שהוא אלא תהיה אפילו כל שהו. ולנסחא זו או החתים כוליה אתא לההיא דרשא במסכת נדה: פירוש אחר אין לי אלא גדולות קטנות מנין. גדולות מדכתי' זובו רר וכל דבר שזב מאליו יש בו הרבה שהמשהו אינו זב אלא עומד כמשקה טופח. ורר נמי לשון זיבה הוא כדכתיב ויורד רירו אל זקנו. והאי להאי פירושא שיעורא דגדולות כדי שיזובו וזהו העיקר: ואם נאמרו גדולות למה נאמרו קטנות פי' מאחר שאמרה תורה בראיות גדולות שמטמאות אותו למה חזרה ואמרה שהקטנות יטמאו אותו ועכשיו דברי תורה סותרין זה את זה שאילו אמרה על הקטנות שהן מטמאות לא היה צריך לומר על הגדולות שהרי יש בכלל מאתים מנה ולמה הזכירה ראיות גדולות כלל א"כ משמע דבא למעט את הקטנות: חזר ואמר לא הוזכרו גדולות לגופן אלא לומר שאפי' אחת גדולה מטמאה כשלש קטנות וההפסקה שביניהם שהן כשיעור שתי טבילות ושתי ספוגין וכאן ראו חכמים לומר שכיון שישהה כדי לטהר מן הראייה דהיינו טבילת סיפוגה שדרך הטובל להיות מסתפג באלונתית ואם שהה כך אחר הראיה הראשונה היא שנעקרה ולא נתמרקה לצאת אלא בסירוגין ודבר זה אינה ראיה מפורשת מן התורה אלא מכיון שאמרה תורה דבעינן הפסקין ביניהם שהרי הצריכתו שלש אזול רבנן בתר סברא ואמרינן דאינה הפסקה אלא א"כ שהה כדי טהרת ראיות וסיפוגה הצריך לה: והצריכה תורה את הגדולות שאפי' אחת מרובה כגון השלש עם אויריהן הצריכים להם לטומאה הרי היא מטמאה כשלש: