ראב"ד על ספרא, מצורע, פרשה א ג

תורת ביום מלמד שטומאתו וטהרתו מפי כהן ביום: ומניין שחיטת צפריו והזאת דמו ותגלחתו ביום ת"ל תורת. יכול אף לקיחת צפוריו ושלוח צפוריו וכבוס בגדיו ורחיצתו יהו צריכין ביום ת"ל זאת. והכי נמי דרשינן לקמן לענין כהן ומסתברא דכבוס בגדים ורחיצתו היינו טעמא דלא צריכי יום וכהן משום דבעלמא נמי הא לא בעינן. ושלוח צפוריו נמי משום דלא מעכבא טהרה כדאית' לקמן. לקיחת צפוריו נמי משום דאכתי לא משתרי עד שעת שחיטה וכיון דאי בעי מחליף להו ועביד להו מאי דבעי לא בעי יום וכהן. ובשחיטת צפריו פליג ר' יהודה לקמן משום דכתי' וצוה הכהן ושחט: ביום טהרתו והובא אל הכהן שלא ישהה כלומר שאינו צריך לשהות כלום משיתרפא אלא מיד הוא מטהרו ומגלח וסופר ומגלח שניה ומביא קרבנותיו ואינו ממתין שבעת ימים בחלטו כמו שהיה שוהה בהסגרו לפי שהיה מונבז דן לפני ר' עקיבא ומה מי שפטרתיו בעמידתו אחזתיו בהליכתו ז' ימים מי שאחזתיו בעמידתו שבעה אינו דין שאחזתיו שבעה בהליכתו פי' עמידתו הוא טהרתו בעומד לפנים מן המחנה: הליכתו היא טומאתו שמשלחין אותו חוץ למחנה והיה דן ק"ו שהמוחלט יהיה צריך לעמוד בחלוטו ז' ימים מק"ו ומה מצורע מוסגר כשהוא טהור מתוך הסגר טהור מיד לגמרי ואינו צריך ספירת שבעה והיינו מי שפטרתיו בעמידתו אפי' הכי אחזתיו בטומאתו שבעה דהיינו הליכתו מצורע מוחלט שאחזתיו בטהרתו שבעה דהיינו ז' ימים שסופר לאחר תגלחתו הראשונה והם עמידתו שהוא נכנס לפנים מן החומה אינו דין שאחזתיו בחלוטו שבעה דהיינו הליכתו: א"ל רבי הריני מוסיף על דבריך וכי במה החמירה תורה בימי גמר או בימי ספר ימי גמר הם ימי חלוטו ימי ספר הם ימי ספרו שבין תגלחת לתגלחת: חמורים ימי גמר מימי ספר וכו' ואם לימי ספר הקלים נתת שבעה ק"ו לימי גמר החמורים. אמר לו כ"ש שהוספת. ואין בין דברי ר' עקיבא לדברי מונבז אלא שר' עקיבא היה דן ק"ו מן המוחלט עצמו ומונבז היה דן מוחלט ממוסגר מכל מקום בין לדברי זה בין לדברי זה מימי ספרו הם דנין אותו שבעה ואמר לו מונבז כל שכן שסייעת את דברי והוספת לי ראיות על כך: אמר לו ר' עקיבא כשנתת לימי גמר שבעה והבאת אותם מקל וחומר מימי ספר אף הן עצמן נעשים ימי ספר. ומה טעם דיו לבא מן הדין להיות כנדון ואי אתה רשאי למשכן ולהחמיר עליהם יותר מימי ספרו: ועל כרחיך מיד הוא מביא צפוריו ומגלח ומטהר מן הטומאה החמורה ואחר כך סופר שבעה ושבעה לגמרו ושבעה לספר: הרי שנוספו עוד שבעה על ימי הספר ונמצאו ארבע עשרה נמצאו אלו ואלו ארבע עשרה מק"ו אם לימי ספר הקלים נתת ק"ו לימי גמר האחרונים החמורים והרי נעשים אף הם ימי ספר כדאמרן. ונמצאת מרבה והולך עד עולם שלא יגלח תגלחת שניה ולא יביא קרבנותיו עד עולם. הא מפני הדין הזה צריך לומר ביום טהרתו והובא שלא ישהה: