ראב"ד על ספרא, מצורע, פרק ה ג

אבניו שלו עציו שלו מלמד שגורר ומוציא פי' גורר במגרה לפי שאינו נותץ אלא חלקו ומניח חלק חבירו: אבניו כל אבנים שנבנו עמו פי' מדלא כתיב ונתץ את האבנים כדכתיב בחליצה ש"מ כל אבניו קאמר: ומאי דקאמר שנבנו עמו למעוטי אותם שהכנים לו משנבנה כדאיתא בסמוך אבניו ולא אבנים שהכניס לו משנבנה: קשיא לי הא דתנן במשנת נגעים בית שלא היו בו אבנים ועצים ונראה בו נגע ואחר כך הביא בו אבנים ועצים ועפר טהור טעמא דהכניסם בו משנראה בו נגע אבל קודם שנראה בו נגע אעפ"י שכבר נבנה טמא: ואומר אני דלענין איטמא בנגע כיון דבשעת הנגע היו בו אבנים ועצים ועפר טמא מיהו כי (לא) אתו לידי נתיצה אינו נותץ אלא אותם האבנים והעצים שהכניס בו בשעת בנין וטעמא דמילתא דכתיב ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו אבני הבית משמע אותם שהן עיקרו של בית ומאי נינהו אותן שנבנו עמו: עפר והוציא אל מחוץ למחנה ולא עפר המתכות שלו הא נמי משום הכי משמע ליה עפר שהוא עיקרו של בית ולא עפר שנתך ממנו מאליו כבר קודם נתיצה אלא אותו שנשר בשעת נתיצה: גם זה יש לפרשו כעין שפירשנו למעלה שהעפר הנתך מאליו שלא מחמת המכה אעפ"י שנושר בשעת נתיצה אינו צריך להוציא אל מחוץ למחנה וטעמא מאי משום דכתי' ונתץ על העצים ועל האבנים ועל העפר משמע אותם הנושרים מחמת נתיצה. והוא הדין לאותן שהכניס לו משנבנה שאינו צריך נתיצה דהא כתיב עפר הבית. והכי אמרינן עפר כל עפר שנבנה עמו: אם נאמר בחליצה למה נאמר בנתיצה ואם נאמר בנתיצה למה נאמר בחליצה: נראה לי דעל עפר קאמר דאי על עצים הנהו ודאי בחליצה ליתנהו כלל. ואי על האבנים אי לא כתיבא חליצה מהיכא אתיא. ואי לא כתיבה נתיצה מהיכא אתיא נתיצה לעצים דהא (איתנהו) [ליתנהו] בחליצה:וכיון דלא סגייא ליה דלא למכתב נתיצה בשביל עצים היכי מכתבא בלא נתיצת הבית אלא על כרחך על עפר לחודה קאמר דכיון דכתביה בחליצה למה ליה למהדריה בנתיצה. ממילא ילפינן ליה מחליצה מה להלן עפר עם אבנים אף כאן עפר עם אבנים. ומה התם ממעטינן עפר הנושר אף כאן נמי ממעטינן: וכיון דחד נינהו למה ליה למכתבינהו בתרויהו. הדר אמר לפי שיש בחליצה וכו'. האבן שבזוית כל רוח נקרא זוית: