ראב"ד על ספרא, קדושים, פרשה ג ב

נטעו אעפ"י שלא כבשו חייב פי' נטעו גוי אעפ"י שלא כבשו ישראל חייב בערלה לפי שערלה של גוים אסורה לישראל. ואיתא נמי במסכת קדושין בסוף פרק' קמא [בירושלמי] דקתני במתניתן החדש אסור מן התורה בכל מקום והערלה הלכה וכו' ומקשה בגמרא ולמה לא תני אף החלה. ומתרץ לא איתי מתניתין אלא דברים האסורים בגוים כישראל פירוש אבל חלה דגלגל גוי פוטר לא תני שמע מינה דערלה וכלאים דגוים אסור: פרט למבריך ומרכיב שאין הברכה זו נטיעה עד שיפסיקנה מעיקרה והרכבה נמי אינה נטיעה כדי לאסור עליה דהא קיימא לן ילדה שסככה בזקנה בטלה: מכאן אמרו סיפק גפנים סיפוק על סיפוק אעפ"י שהבריכה בארץ מותר פי' סיפק גפנים כמו סיכך גפנים והוא הרכבה שהרכיב זמורה תלושה במחוברת ובראש אותה הזמורה הרכיב אחרת על גבה ובראש האחרת הרכיב אחרת עד שנעשת ארוכה ולאחר שקלטו ההרכבות כולן אעפ"י אשר הבריך אותם בארץ מותרת שלא נחשוב אותם כאילו נטעם עכשיו בקרקע הואיל וכבר קלטה הרכבתם כבר אבל משיפסיקנה מעיקרא אז ודאי נחשוב לה ערלה משעת פסוקה: והכי איתא במשנת ערלה ר' מאיר אומר במקום שכחה יפה מותר מקום שכחה רע אסור פי' אם הבריכה (בפ') בהרכבה שהיא גופה מותרת שכבר קלטה יפה יפה והרי נעשת כזמורה אחת אבל אם הבריכה בהרכבה שכחה רע שהיא דקה שהרי לא נקלטה יפה יפה וכשהבריכה בקרקע באותו מקום הרי הוא כנוטע אותה הזמורה מתחלתה אעפ"י שהיא נברכת מעיקרא: עץ מאכל פרט לנוטע לסייג ולקורות עצים. מפרש בירושלמי במשנה סדר נטיעתם לכך לעצים. ברוצף. לקורות במשפה לסייג מקום שסייג מוכיח. ברוצף שנוטע אותם רצופין זה אצל זה באילן שדעתו עליו לחתכו משנה לחברתה. במשפה שחותך ממנו הקסמים והענפים מן הכוורת שלו כדי שתעלה קורתו ישרה וגבוהה ונאה וזה אין דעתו לעקרו אלא אחר כמה שנים. ואינו נוטע אותם רצופים כדי שלא יכחישו זה את זה ויהיו קורותם גסים וארוחים: לסייג מקום הסייג מוכיח עליו שנטען על הגן מבחוץ. ר' יוסי אומר אפי' אמר פנימי למאכל וחיצון לסייג וכו' פי' אפי' אילן אחד שאמר חציו הפנימי למאכל [הפנימי] חייב והחיצון פטור וצריך הוא לפייס את החייב ואת הפיטור כדי להפליג ביניהם והכי איתא בירושלמי. ומשמע השתא דר' יוסי אית ליה בהדי' והגדל בחיוב חייב והגדל בפיטור פטור: