ראב"ד על ספרא, קדושים, פרק ז י

אוב זה פיתום המדבר משיחיו. ידעוני מדבר בפיו: אומר אני כי עיקר האוב עורו של מת נפוח כמו נוד מלשון כאובות חדשים יבקע ובעל אוב שהוא בקי בכשפו ובמעשיו מוציא את קולו מתוך שיחיו של אוב על ידי הקשת זרועותיו של אותו האוב כאדם שמקש זרועותיו של צדיו וקול יוצא מתחתיו כך כשאדם נשאל בו מקש בו בזרועותיו והוא משיב תחת זרועיו את הנשאל בו על ידי שד והשבעה והכל נעשה על ידי העלאת המת כמו שאמרה אשת בעלת אוב לשאול את מי אעלה לך ויאמר את שמואל העלי לן והם שני מיני אוב אחד שמעלה את המת וזכרותו למעלה ומדבר מאותו מקום ועולה ויושב תחת זרועות האוב ומקיש עליו בזרועיו והקול יוצא משם על ידי ההקשה ולפיכך קולו נשמע כמצפצף לפי שאינו מדבר ממקום שבני אדם מדברים והיינו דכתיב והיה כאוב מארץ קולך מארץ כלומר מפניו של מטה וזה נקרא פיתום על ידי שפיו אטום ויש מין אחר שלוקח גולגולת של מת ונותנה תחת זרועיו של אותו האוב וכשנשאל בו האדם מקיש בזרועיו של אוב על אותה הגולגולת והוא מדבר בפיו ואין זה קולו נמוך אלא עזה כדרך דבור בני אדם וכך פירשו רבותינו במסכת סנהדרין [סה:]: ידעוני זה המניח עצם ידוע בפיו פי' ידוע שם חיה ר"ל עצם של חיה הנקראת ידוע מניחו בפיו של מת והוא מדבר מאליו ואינו צריך לא הקשה ולא נענוע ואותה ההנחה של העצם בפיו של מת לא חשבו אותו כמעשה לפי שבשעה שמדבר אינו עושה כלום ובשעת ההנחה לא נעשה מאותו מעשה כלום עד שישאל אדם ממנו אחר ההנחה והוא משיב והכל על ידי שד בהשבעה: