ראב"ד על ספרא, קדושים, פרק א ו

פרט לשקצרוה לסטים פי' אפי' הם ישראל. פרט לשקצרוה הגוים מפרש' בפיאה ירושלמי מתני' בשקצרוה לעצמן אבל אם קצרוה לישראל חייבת. וכן תני אין שוכרין פועלין גוים מפני שאין בקיאין בלקט. והיינו דקא מפרש עלה הכא מכאן אמרו נכרי שקצר שדהו ונתגייר ר' יהודה מחייב בשכחה שאין שכחה אלא בשעת עימור פי' דכתי' ושכחת עומר בשדה וקאמר ר' יהודה מאן דמחייב בשעת עימור אע"ג דלא הוי חייב בשעת קצירה השתא מיהת חייב ורבנן סברי כי תקצור קצירך בשדך ושכחת מאן דמחייב בשעת קצירה מיחייב בשעת עימור והאי קציר דלא הוה חייב בשעת קצירה תו לא מחייב: מיהו כולי עלמא מודו שהשכחה נוהגת במחובר ובתלוש דהא כתיב בשדך ושכחת: