ראב"ד על ספרא, אמור, פרשה ז יב

חרוץ כמו חריצין ונעיצין שנראה מקומו חסר: ריס לשון עין ר"ל השפה החיצונה של עין והוא מקום שקורין פישטאנייא"ש בלע"ז. חיטיו החיצונות שנפגמו ושנגממו פי' הערוך חיטיו שיניו: ותמיה לי טובא אמאי לא אמר שיניו. ומאי שנא הכא דקרי ליה חיטיו. ועוד דגבי מומי אדם תנן ושנטלו שיניו פסול מפני מראית העין נראה מפני מראית העין הוא דפסול אבל מומא לא הוי: ואיכא מאן דאמר דחיטיו היינו חניכיו והן מקום השינים ומפני שהן דומין לחיטין קורא אותם חיטיו ואותן החנכים אם נפגמו או נגממו פי' שהשוו לשאר הבשר לפי שהחנכים גבוהים על שאר הבשר שבסביבותיהן. ואם השוו לבשר מפני חסרון הרי זה מום: נגממו מלשון גומא אלא שתפשו חכמים בלשון זה לדבר שחסור גבהותו או יתרותו והשווה למה שבסביבותיו נקרא גמום כמו שאמרו מצא בהמה שפיה גמום פירוש חתוך עד שאינו ניכר אם היו לה שינים למעלה או לא: וכן אמרו בגיד הנשה גוממו עם השופי פי' שוה כשופי ואינו נכנס בשופי: וקשיא לי בין להאי פירוש' בין לההוא פירוש' דלעיל מאי דאמרי' בבכורות פרק מומין אלו קלוט וחטים דליתנהו באדם ובבהמה לא פסלי ואם שינים הוא חנכים אמאי ליתנהו באדם הא חזינן דאיתנהו: וקרוב אני לומר כי חטים הללו הם המוסגים שיש לבהמה בין שינים החיצונות לפנימיות שהן דומין לחטים ממש ודוגמתן כעין שינים והתיומת הנזכרת בכאן והשנויה בבכורות לא על השן היא שנויה אלא על דבוק השפתים מקום ששם כלה חיתוך השפתים והם דבוקות זו בזו והיא הנקראת תיימת. ועוד מקום אותו הדבוק נקראו חיצונות מפני שכשפותח את פיו מיד הן נראות. הילכך אפילו נפגמו או נגממו הוי מום שבגלוי אבל מאותו הדבוק ולפנים אינו נראה אלא בזמן דהוא כעי ושהוא פעי נמי כי נעקרו הוא דמתחזי אבל נפגמו או נגממו לא מתחזי ומשום הכי הפנימיות אם נעקרו הוא מום ואי לא לא הוי מום: ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר אין בודקין מן התיימות ולפנים אף לא את התיימת פי' אף לא בפגימה ולא בעיקרה אע"ג דכי פעי מתחזי והכי איתא בבכורות ועל זה הדרך ודאי לא נמצאו חיטים באדם: