ראב"ד על ספרא, אמור, פרשה ד ט

ר' אומר ואכל וטומאתו עליו וכו' בטומאת הגוף וכו' מפרש לה בזבחים פרק בית שמאי [מג:] הואיל ופתח בו הכתוב בלשון נקבה וסיים בלשון נקבה ולשון זכר בא באמצע בטומאת הגוף דבר הכתו' והכי פירוש' כי יאכל וטומאתו עליו שני מקראות הם זה בצד זה בסדר צו את אהרן. הראשון כתיב והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה ולמד העליון מן התחתון שהרי כמו שהתחתון פתח בלשון נקבה דכתיב נפש כי תגע וסיים בלשון נקבה דכתיב ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. ולשון זכר באמצע ואכל מבשר זבח השלמים כך העליון פתח בו בלשון נקבה והנפש אשר תאכל בשר וסיים בלשון נקבה ונכרתה הנפש ולשון זכר באמצע וטומאתו עליו וכיון ששניהם סדורים על דרך אחד נלמוד אותם זה מזה מה ואכל שהוא לשון זכר שבאמצע מדבר על גוף האוכל ולא דבר על בשר הנאכל: ר' חייא אומר נאמרו קדשים בלשון רבים נראה לי כי הוא מפרש דברי ת"ק דסביר' ליה דהאי וטומאתו עליו דהכא מדבר בטומאת הגוף מה טעם מפני שנאמרו כאן שהן לשון רבים כו' כדפרישי' לעיל: אחרים אומרים וטומאתו עליו במי שטומאה פורחת ממנו. פירוש אחרים אומרים טעמא מההוא קרא גופיה ולא צריכי למגמר מהכא דאמר קרא וטומאתו עליו כלומר בעוד שטומאתו עליו. משמע שאיפש' לטומאה להיות פורחת ממנו על ידי מקוה וזהו טומאת הגוף אבל טומאת בשר אי איפשר לפרוש ממנה הטומאה משנטמאת בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר: