ראב"ד על ספרא, אמור, פרשה א טז

בעמיו בזמן שעושה מעשה עמיו קרא יתירא קא דריש כלומר דאף לשאר קרובים נמי בזמן שעושים מעשה עמם מטמא להם ולא בזמן שפירשו מדרכי צבור פי' שנשתמדו אפילו לעבירה אחת כגון שהוא משומד לאכול חלב או דם והשתא קא סמיך להחלו לבעמיו להא מילתא דבזמן שהוא משומד לא יטמא לו אך אם חזר בו יטמא לו ולא מצי למימר דבשאר קרובים נמי אם פסולין הם לא יטמא להם שהרי ריבה הכתוב למעלה אפי' לאמו מחוללת: ועוד אם איתא דבכולהו פליג בהו רחמנא למה ליה למכתב לא יטמא בעל בעמיו להחלו אלא ש"מ בבעל הוא דקפיד רחמנא בין אשתו כשרה לאשתו פסולה אבל בשאר קרובים לא. והאי בעמיו לאתויי שאר קרובים בזמן שפירשו מדרכי צבור: בזמן שהוא עמו הרי הוא חולין לאו ממשמעות בעליו קאמר אלא בעמיו להחלו כלומר קרוביו שהם מחללים אותו לא יטמא להם ואימתי הוא נפגם בזמן שפורשים מדרכי צבור אבל אם חזרו בהם אין פוגמין אותו ומטמא להם: