ראב"ד על ספרא, אמור, פרשה א יג

לה יטמא על הודאי הוא מטמא ואינו מטמא על הספק פי' על קרוביו ודאי מטמא אבל לא על הספקות כגון ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון שאם היו הם כהנים והוא כהן הוא אינו מטמא להם והם אינם מטמאין לו כדאיתא בפרק נושאין על האנוסה [ק:]: שאין אדם מטמא על אבר מן החי מאביו פי' דכתיב בריש עניינא לנפש לא יטמא בעמיו כי אם לשארו משמע השתא לשארו גופיה לא יטמא אלא למת אבל לאבר מן החי לא: אבל מטמא הוא על עצם כשעורה מאביו מת לקברה. ר' יהודה אומר אינו מטמא לעצם כשעורה לכתחלה דנפש בעינן אבל חוזר הוא על עצם כשעורה מאביו דלא קפיד רחמנא על נפש אלא על הבא ליטמא לכתחלה אבל אם נטמא כבר ושכח ממנו עצם מותר לחזור עליו ולקברו. ואבר מן החי מן האדם מטמא באהל כאבר מן המת דנפקא לן בספרי או בעצם אדם זה אבר מן החי ואתקש בהאי קרא דחרב חרב למת לטומאת שבעה ולאהל: