ראב"ד על ספרא, אמור, פרק ז ו

שרוע שנשתרבבה יריכו פי' שיריכו האחת ארוכה משל חברתה. נדבה תעשה אותו אלו קדשי בדק הבית וכו' יכול אף על המזבח ת"ל לא ירצה וכו' ר' אומר ממקומו הוא מוכרע שנאמר ולנדר לא ירצה אי זה קדש מרצה וכו' פי' ת"ק הא דריש מדקשיא קרא רישיה אסיפיה רישיה קאמר נדבה תעשה אותו ולנדר והדר אמר לא ירצה. אלא ש"מ רישא בקדשי בדק הבית וסיפיה בקדשי מזבח. ודקא דריש ליה מפשטיה דקרא דסיפא נמי לאו קא פסיל ליה אלא להרצאה דהיינו קדשי מזבח דכתיב ונרצה לו לכפר עליו. והשתא לא ידעינן מאי איכא בין ר' לרבנן אלא משמעות דורשין איכא ביניהו. ולר' מייתר ליה תעשה אותו דהוה ליה למיכתב נדבה ולנדר לא ירצה וממילא ידעינן דלקדשי בדק הבית מותר ולרבנן אותו לחודיה הוא דמייתר דהוה ליה למכתב נדבה תעשה ולנדר לא ירצה. ותרויהו קא דרשי להאי אותו למעוטי תמימים לבדק הבית שאם הקדישן לבדק הבית שעובר בעשה כדמפרש ואזיל. ובתמורה פ"ק מפיק לה להא דרבי בלישנא אחרינא. ר' אומר לא ירצה בהרצאת גופו הכתוב מדבר וקא פריך התם ת"ק נמי בהרצאת גופו אמר אלא לאו דמי נסכים איכא בינייהו דת"ק סבר אפי' הקדישו לדמי נסכים נמי מיחייב ור' סבר להרצאת גופו הוא דלקי אבל לדמי נסכים לא לקי. אבל האי לישנא דהכא לא מסתגי בהאי פירושא: