ראב"ד על ספרא, אמור, פרק ו י

והשיאו אותם עון אשמה מלמד שאף על הטבל חייבין מיתה קרא יתירה קא דריש דכיון דכתיב ולא יחללו את קדשי וכו' וילפינן חלול חלול מטמא שאכל את התרומה שהוא במיתה למה ליה למכתב והשיאו אותם עון אשמה אלא ודאי להביא את הטבל עצמו שהתרומה באה ממנו שהוא בעון אשמה האמור בתרומה ומאי ניהו מיתה דאתי חלול כדאמרן: ובמסכת סנהדרין נפק' לן טבל שהוא במיתה מדכתיב את אשר ירימו לה' בעתידין ליתרם הכתוב מדבר ויליף חלול מתרומה. באכלם את קדשיהם פרט לזורע ולמטמא פי' קא דריש באכלם וקא דריש קדשיהם קדשיהם הם ולא גידוליהן שהזורע את התרומה ואת הטבל גידוליהן חולין וזר האוכל מהם פטור ואפילו אכלם בטומאה אלא שאסורין לזרים כדאיתא במשנת תרומות וקא דריש נמי באכלם על אכילתם בטומאה יש נשיאות עון מיתה אבל הטמא אין בו עון מיתה ואע"ג דכתיב לעיל נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא וכו' שהרי הזהירן הכתוב על שמירת התרומה שלא תטמא ואעפ"י שנזהרו על שמירתה לא חייב מיתה אלא עלאכילתה אבל לא על טומאתה. ואי קשיא לך הא אוקימנא להאי קרא בטבל וטומאת תרומה מאי עבידתה הכא. הא לא קשיא דבתרומה קא עסיק ואתי דהא כתיב לעיל מיניה ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה'. והכא נמי כתיב באכלם את קדשיהם ותרומה ודאי הוא דאיקרי קדש: