ראב"ד על ספרא, אמור, פרק ד א

אוכלין הם ישראל במעשר טבול יום פי' האי אשר יטהר בהערב השמש קאמר כדיליף להו לקמן וקאמר זרע אהרן הוא דלא יאכלו בקדשים הראויין להם עד אשר יערב השמש עליהם אבל ישראל אוכלין במעשר שני הראוי להם אפי' טבולי יום אבל טמאים ממש לא דהא כתיב לא בערתי ממנו בטמא וכתיב בהאי פרשתא ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ במים הא רחץ טהור ומוקמינן לה במעשר שני ביבמות [עד.]: מיהו האי תנא לא משמע ליה האי קרא להאי דרשא ומפיק לה מרישא דעניינא. והאי קרא דכי אם רחץ בשרו במים מוקים לכולה כפשטיה בתרומה וה"ק לא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר ואחר יאכל וכו' אי נמי השתא דנפק' ליה מרישא דעניינא שיש הפרש בין תרומה למעשר האי קרא דכי אם רחץ בשרו נמי מוקמי' ליה במעשר וקרא דבתריה בתרומה וחד בטמאים מחוסרי כפרה. וחד בטמאים שאינן מחוסרי כפרה ובתרויהו ביאת השמש מעכבן אבל כפרה לא מעכבן להו: