ראב"ד על ספרא, אמור, פרק ב ט

בעמיו להביא בת חלל זכר שתהא פסולה מן הכהונה. נראה לי דהכי קאמר להביא בת ישראל זכר שתהא פסולה ולמעט בת חללה מישראל שהיא כשרה לכהונה וקא דריש לה מדכתיב בעמיו דהיינו בת חלל שהיא מתייחסת אחרי שבט אביה אבל בת חללה מישראל אינה בעמיו של כהן גדול שהרי אחר אביה ישראל היא מתייחסת. ובמסכת קדושין פ' עשרה יוחסין [עז.] מייתי להא מלתא בגזרה שוה בעמיו בעמיו מלא יטמא בעל בעמיו מה להלן זכרים ולא נקבות וכו' ובת חלל זכר שהיא פסולה נפקא לן מלא יחלל זרעו מה הוא מחלל זרעו אף בנו החלל מחלל זרעו. אי נמי מפשטי' דקרא דלא יחלל זרעו קאי נמי אזרעו שלא יחלל הזרע שיהיה לו ועלה קאמר רחמנא כשהזרע שלו מחלל הני מילי בעמיו דהיינו החלל זכר שהוא מחלל זרעו מבת ישראל מפני שהיא מתייחסת אחריו כדאמרן אבל חללה שנשאת לישראל אינה מחללת זרעו ממנו מפני שאין זרעה מתייחסת אחריה ואיכא למימר תנאי נינהו מר מייתי לה מהכא ומר מייתי לה מהכא: